"בחירה מינית, זה הכל"

כשהייתי בן 12 אימא שלי, האהובה עד מאוד, אמרה לי שתמיד אלך בראש מורם ולעולם לא אתן משמעות להערות הרעות. אותן הערות שחשבתי שרק אני שומע, כמו המילה "קוקסי" שעבורי היתה כמו "שלום" ברחוב. ההערות האלה, שבגללן בראתי לעצמי את האח הגדול הדמיוני, כמובן אח גברי וחזק שיגן על הילד שהייתי, שבאמת, אבל באמת לא עשה שום דבר רע לאף אחד, רק נראה שונה.

אני משתדל בשנים האחרונות להשאיר מאחור את הילד הזה, השמן מרמלה שצעקו לו כל כך הרבה פעמים "לך לך לגן העצמאות יא הומו". העפתי אותו כי החיים נתנו לי כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה אנשים טובים מקיפים אותי, האנשים שאחראים לביטחון שלי בכלל להעיז ולהוציא מתוכי טקסט שכזה.

בחרתי להיאחז באהבה הזאת שמזכירה לי שהיה שווה, היה שווה להתפרסם בצורה כזו שרגע של שקט כבר לא יהיה לי. אותה הקרבה של פרטיות ששווה כל אימא שמצלצלת ומספרת שהיא קיבלה את הילד שלה אחרי שראתה את אמא שלי ב"דוקוסלב", אותם ילדים שמספרים לי שראו אותי וקיבלו אומץ, אותם הורים שמבינים שלעזאזל, מדובר בבחירה מינית וזה הכל.

שלשום בלילה קם אדם ורצח את החופש. מבחינתי הוא ביצע רצח בתוך בית המקדש. מרכז הנוער הגאה, אותו מקום שפועל למען הילדים, שבסך הכל רוצים לחיות כמו כולם והפחד הוא שמשתק אותם. בר הנוער הזה פירק לאט לאט את הפחד במקום שקט צנוע, שבו כל אחד יכול להרגיש בנוח ולא משנה מה אמרו לו בכיתה באותו יום ולא משנה מה שהוא שמע את אבא אומר. אותו מקום שחולל על ידי הרוע. אז אני מאוד מודה לכל הפוליטיקאים, בייחוד ליפי הנפש מביניהם.

אני מודה לאלה שקמו והחליטו להשמיע את קולם. חבל מאוד שצריך להגיע לרצח נורא שכזה כדי להשמיע קול. קול של סובלנות, של קבלת האחר.

אולי זה עניין של חינוך, אולי נולדים עם זה ואולי זה קשור לכמות ההערות שספגתי ובטח עוד אספוג כל עוד אני חי, אבל לי מעולם לא הייתה בעיה. לצד כל חברי המוכרים והכה מצליחים תמיד יש בי מקום להכיל גם את האחר; יש בחיי ובליבי מקום לחברותי הטרנס סקסואליות שמשלמות יום ביומו מחיר כבד על הבחירה בחופש. יש בליבי מקום לאחותי הגדולה שחזרה בתשובה וחיה בחברה דתית וסגורה ועדיין יש בליבה מקום ובירכה אותי ואת כל עם ישראל הבוקר לסובלנות ולקבלת האחר.

לפני שנתיים פנה אלי ספי שקד והציע לי את הקונספט של "באתי, נדלקתי". הפרסומת שהעבירה את המדינה על דעתה; פרסומת שגרמה לאנשים כמו אברי גלעד להביע גועל וסלידה מאותו הומו נשי שבסך הכל מרשה לעצמו לצחוק על עצמו.

אני לא בטוח שצריך לצפות לזה ממישהו כמו אברי גלעד, אבל הוא לא חשב על החשיבות. החשיבות להראות על אותו מסך גם אנשים כמוני, שלא קל לעכל אותם, אבל יש כמוהם והרבה. אברי גלעד ודומיו רק חיזקו אותי. הקמפיין היה הרבה מעבר לעוד עבודה בשבילי, הוא היה המלחמה החברתית שלי. הרגשתי שאנחנו בסופו של דבר מדינה מקסימה, שיכולה להכיל הרבה אנשים מכל מיני סוגים. יש את מיקי ויש את דנה ויש גל אוחבסקי ויש עברי ואסי עזר והרשימה ארוכה. אנחנו אותם אנשים שלא מוכנים לחיות בשקר אבל גם לא מחפשים שום מלחמה; רק רוצים לעזאזל להיכנס למיטה עם מי שמושך אותנו.

אני רוצה לסיים בנימה חיובית: שום מעשה נתעב לא יחליש אותי. להפך. אני אעשה מהיום רק יותר ויותר. תמיד האמנתי בטוב והטוב ינצח. הטור הזה מוקדש באהבה אמיתית לפצועים ולליזי טריבשי ולניר כץ. באהבה מלאכים.