מה וו המה?

להיפ הופ תמיד היה חשבון פתוח ומדמם עם נגנים. באייטיז, כשהכל רק התחיל, התרעמו המוזיקאים, ובצדק, על השוד שעשו להם מפיקים שקנו תקליט שלהם בדולר, הפכו אותו לביט והרוויחו מיליונים. באותה התרעמות הם סימנו עצמם כחאטיירים שהבי בויז אהבו לעשות להם 'נאאא' מול הפנים ולהמשיך לרקוד להם על הברייקים כאילו אין מחר. מאז עשה ההיפ הופ דרך ארוכה והיום, לפחות על פני השטח, יושרו ההדורים באדיבות גופים מעונבים המתווכים תמלוגים ממקום אחד למשנהו. כשעניין הכסף סודר היה מקום לנשמה לחזור אליו פנימה ולבעבע במוזיקה, אפילו אם היא יצאה ממכונה. מפיקים כמו פרימו, פיט רוק, דילה וריזה עיצבו ושיכללו את הסאונד שלהם - כל אחד בז'אנר שלו ועם הדגימות שמאפיינות אותו. הסאונד הזה היה למעשה חתימת האוטר שלהם, הסימן הרשום.

בתחילת העשור התנגנה לה מגמה מבורכת של להקות, לבנות בעיקרן, ששמרו את הפ'אנק בחיים והחזירו את הימים בהם עשו כבוד לנגנים. רובן מגיעות מאיזור האובר היפסטרי של וילאמסבורג בברוקלין, ומתרכזות סביב חבורת דאפ קינגס ולייבלים כמו Truth & Soul. צחוק הגורל הוא תמיד זה שנשאר להדהד אחרון - הרבה אחרי הגברת השמנה - וכיום,הנגנים הם אלו שמתחקים אחרי להטוטי המפיקים עם הסמפלרים שלהם ובאדיקות שמזכירה את הג'אזיזסטים הטהרניים. אחד לאחד. El Michels Affair הרכב ברוקלינאי המונה 9 נגנים אף הגדיל לעשות והלך עם זה עד הסוף. לאחר שנדגמו על ידי גוסטפייס, ליוו את רייקוואן ושיחררו שני 7” עם קאברים אינסטרומנטאליים לקלאסיקות של הוו טאנג, הם הוציאו אלבום שלם שכולו הומאז' ללב היצירתי של הקלאן – ריזה.

כשאלבום הבכורה המונומנטלי של וו טאנג קלאן יצא הוא חולל מהפכה באיך היפ הופ נעשה ונשמע. וו-טאנג קלאן, מעבר להיותו קולקטיב של 8 פיות רעבים וששים אלי קרב, היה הסיוט שהתרוצץ במוחו הנזירי של ריזה, האיש שחתום על "Enter the Wu Tang – 36 Chambers” . במינימום אמצעים ריזה החיה מחדש את ההיפ הופ הניו יורקי והחזיר את תפיסת הלואו-פיי למיינסטרים היפ הופ, שהחל לסבול מעודף משקל. זו כבר קלישאה להתייחס אליו כאל אחת מאבני הדרך של ההיפ הופ, אבל 16 שנה מאוחר יותר, האלבום הזה אליבא דה אל מייקלס אפייר, רלבנטי למוזיקה גם היום. תשעת נגני ההרכב דחסו את עצמם לביטים הקלאסיים והמאד מאד רזים של ריזה ועם עוד כמה תוספות מאלבומי הלווין של ג'יזה, גוסט ורייקוואן הם הוציאו את "Enter the 37th Chamber”.

מעבר להתרגשות הראשונית מאלבום אינסטרומנטלי, שכולו מחווה לאחד ממפיקי ההיפ הופ הגדולים בכל הזמנים, יש מידה של טעם לוואי שנותר מהאלבום של אל מייקלס. זה לא שהכוונות כאן לא טובות, להפך, הן יותר מדי טובות מה שהופך אותן לשמרניות להחריד. הנגנים באל מייקלס הם רוצחים אחד-אחד, ובעיקר מנהיג ההרכב שיושב על התופים בגרוב ביצתי וסמיך כמו שצריך. אבל נדמה כאילו הם עצמם טיפה מפחדים מהצל הכבד של הנינג'ה מסטטן איילנד. היה אפשר לצפות מתשעה נגנים, במיוחד כאלו שמזוהים עם סגנון משוחרר כמו פ'אנק להתיר טיפה את הקשר בעניבה ההיפסטרית ולתת יותר ביצים.

רוב הקטעים באלבום הם למעשה רימייק לביט של ריזה שאותו הוא עשה במחשבה כי קולות אימתניים כמו אלו של מת'וד מאן, ג'יזה, רייקוואן והצדיק גוסטפייס ישבו עליו וייקחו אותו לשמיים. כשזה ערום וחף מכל קול, העסק, איך לומר, טיפה משעמם. כי מעבר לעבודת שחזור הסאונד של האלבום, אל מייקלס שכחו להכניס פנימה את הכיף, אחד מהאלמנטים החמקמקים האלו שגורם לנגנים להישמע טוב יותר. אז כן, "CREAM" בהחלט מצליח לרגש כי הוא כזה, כמו גם "Glaciers of Ice"; והטייק על הקלאסיקה "Bring The Ruckus" אכן מזיז את הראש, אבל איפה ההתלהבות איפה? וחשוב מזה - לאן נעלם כושר האלתור של 9 (!!) הנגנים - המקבילה שלהם לסקילז של האמ.סיז. מלבד "Uzi" שזוכה כאן לעיבוד טיפה שונה, והחיוך ששיר כמו "Shimmy Shimmy Ya" תמיד מספק, רוב השירים נצמדים כמו ניילון לביטים המקורים. מעבר לקוריוז, אין כאן צידוק לאלבום שלם כזה. לא נעים, אבל זה טיפה מריח כמו אלבום איזי ליסניינג באווירת מייק פלאוארס פופ או ריצ'רד צ'יז ופחות וו-טאנג סטייל.

אל מייקלס אפייר, "Enter the 37th Chamber”
(Fat Beats)