עף על עצמו

"טייס קרב" נפתח בחלום, תיאור הזיה אותה חווה המחבר, הטייס-סופר הצרפתי הנודע אנטואן דה סנט-אקזופרי, במהלך שיעור הנדסה בתיכון. המספר מתרפק על זיכרונות מילדותו המוגנת אותם הוא כורך בתיאור משימה חסרת סיכוי - גיחת קרב במערכה להגנת צרפת מפני הצבא הנאצי שהתקיימה ב-1940. בסיום המשימה הנחית סנט-אקזופרי את מטוסו הפגוע והשיב את צוותו בשלום אל האדמה; בעקבות התנהגותו וקור הרוח שהנחה את פעולותיו באותה משימת התאבדות הוא עוטר בצלב המלחמה ובעיטור לשבח.

גיבור. אין דרך טובה יותר להגדיר את סנט-אקזופרי, שהתפרסם כמובן כמחבר הקלאסיקה "הנסיך הקטן" ושסופו היה דרמטי כמעט כמו חייו - כשנעלם יחד עם מטוסו מעל הים התיכון ב- 1944. סנט-אקזופרי תבע שיגייסו אותו למרות גילו המבוגר (האמריקאים סירבו תחילה לאפשר לו להטיס את מטוסיהם החדישים לאחר שהצטרף לכוחותיהם כשגלה מצרפת הכבושה. התרגום החדש ל"טייס קרב" מאת גדעון טיקוצקי (שתרגם גם את "מכתב לבן ערובה" שפורסם ב-43') ממחיש שסנט-אקזופרי כותב כמו שהוא חי: הוא דוגל בעשייה ובאחריות אישית, הוא כורך את האישי בלאומי ובמקצועי. הוא הופך למטוס אותו הוא מטיס ["המטוס מתחבר אל התקשורת האנושית שלי, נוספו לי איברים החוצצים איכשהו, ביני לבין לבי" (31)], אך לא שוכח לרגע שהוא אדם. סנט-אקזופרי מונחה על ידי רגש אחריות עמוק ומונע על ידי כבוד לערכי החופש והשוויון – הוא מכבד ואוהב את האנושי באשר הוא ומוצא אותו בכל אדם ואדם גם ברגעים בהם המין האנושי נחשף בשיא כיעורו. אותו אנושי אינו מובן מאליו, וסנט אקזופרי נאחז בו, נצמד עליו משום שלעיתים צריך לעורר אותו, לנער אותו, להחיות אותו.

השנה היא 1940. צרפת מצויה בעיצומו של קרב אבוד מול הגרמנים, ארצות הברית עדין לא הצטרפה למערכה והתבוסה היא בלתי נמנעת. אל מול תחושת חוסר האונים והייאוש הפושים בכל כותב אקזופרי את ה"אני מאמין" שלו. "טייס קרב" הוא שיר הלל לנפש אדם, להומניות. למרות ומתוך התחושה שהכל אבוד, שהפור הוכרע, אקזופרי כותב – מטיף – להתבוננות מעמיקה וקשובה יותר בכדי שבני ארצו והאנושות בכלל יוכלו שוב לגלות את הטוב שמצוי בתוכם, אותו טוב שמאוים בזמנים כאוטיים ואלימים נבלע בתוך הקולות ההיסטרים, הפחד, האכזריות. בענווה חדורת רצון טוב ואומץ הוא קורא למנוצחים למצוא שוב את כבודם, את המצפן הפנימי שלהם.

"טייס קרב" הוא קריאה להתנגד לריק, לאדישות ולייאוש באמצעות התעקשות על היופי שגלום בחברות ובערכי ההומניות – אותם ערכים שעבור אקזופרי הם הביטויים החשובים ביותר של הדמוקרטיה ושל האנושי כאחד. בצניעות, בדתיות-חילונית שמלאה באהבת אדם למרות הכיעור וההרס שהוא רואה בכל מקום אקזופרי מנסח את הפילוסופיה הקיומית שלו.

הספר שלו הוא בעצם מניפסט, ולכן אין להתפלא שכתיבתו מעוררת השראה, שמשפטים רבים כל כך בספר יכולים לשמש כסלוגנים או כמנטרות. אין להתפלא גם שהספר צונזר ונאסר להפצה על ידי הגרמנים ושנחשב לאחר פרסומו על ידי הניו יורק טיימס ל"תשובת העולם החופשי למיין קמפף". המילים הגבוהות והכתרים שנקשרו סביב "טייס קרב" מוצדקים. קריאתו של אקזופרי איננה זעקה נואשת אלא מחאה נגד המצב האלים והנואש. הוא מנסה לשמש כמצפן פנימי חלופי ולהחזיר את המודעות לנחיצותו של מרחב פנימי של שפיות, של איזון, של חסד. הוא מסתמך על נסיונו כטייס, על חוויותיו הפיזיות כמתווה להשראה רוחנית- "איבדתי את תחושת המרחב. אני עיוור למרחב. אבל אני חש אליו מעין צמא. ונדמה לי שאני נוגע כאן במכנה משותף לכל שאיפותיהם של כל בני האדם" אקזופרי מתאר תחושת דיסאורינטציה - את אובדן האחיזה במרחב שנחווית מתוך תא הטייס – בה הכל מתכווץ עד מחנק - כברירת מחדל. על הקוראים להבין שמרחב התודעה מושפע מתחושות הגוף, ושעליהם ללחום בסחרחורת, במצוקה הפיזית ומעל הכל בפחד ולהתחבר מחדש אל הרוח האנושית. "אבל אני גם מבין שדבר ממה שנוגע לאדם אינו נחשב ואינו נמדד. המרחב האמיתי כלל אינו זה הגלוי לעין, רק זה שרוח האדם מתווה אותו" (77).

סיימתי את קריאת הספר בצל החדשות המחרידות על הירי בבית האגודה. תמיד האמנתי שספרות טובה גורמת לנו לחשוב על הקשר בין המוסרי והאנושי, לחוש חמלה ולהיות רגישים יותר כלפי יופי אבל גם כלפי עוולות (ואוולות). עבור אקזופרי הקשר בין יאוש וחידלון נפרט לקריאה להתנגד לאדישות ולקהות החושים ולעידוד פעולה מתוך מחויבות ודוגמא אישית. אני חושבת ש"טייס קרב" הופך לחשוב ואקטואלי עוד יותר לאור המאורעות האלימים, ההתלהמות והפגנת שנאת החינם של הימים האחרונים.