אל מריאצ'י

לג'ואי ברנס, הסולן של קלקסיקו, יש חבר ששוטף לו ולחברתו את הבית בכל פעם שהוא בטור. זה מרגיע אותו משתי סיבות: 1. "אם אני יכול לשלם לחבר הזה, סימן שקלקסיקו מוכרת תקליטים", במילותיו שלו. 2. סימן שהוא בשיאו של התחביב הגדול ביותר שלו, אם לא הייעוד שאליו נולד – לטייל. "בפעם האחרונה שהייתי בקובה, הגעתי לסשן רומבה", הוא מספר בראיון לוואלה! תרבות, לקראת שתי הופעות הלהקה בישראל, ב-18 וב-19 באוגוסט. "אם לומר לך את האמת – לא היה לי מושג מה זה רומבה, דמיינתי לפני כן פילים רוקדים. אבל זה היה מפוצץ לגמרי, כאוס מטורף ועמוק של צלילים. קובה היא מדינה שנושמת מוזיקה, אבל בסטייל שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים. הראגאטון הולך שם חזק לגמרי, כל הרחוב עושה 'פאם/ פאם פאם/ פאם פאם פאם פאם'. ככה זה בכל מדינה שאני מגיעה אליה – תקליטים מעולים, מוזיקה חדשה, אנחנו מאד אוהבים לטייל ולא מתעייפים אף פעם."

אז, בנקודה בה נדמה שנפלת על איל פלד של האינדי ברנס משחיל את השורות הקטנות האלו, שהפכו את קלקסיקו ללהקה מרתקת. "כל הסיבובים האלו הן בעצם שאלות חדשות שאתה שואל את עצמך והתשובה להן היא המוזיקה", הוא אומר. "והשאלות האלו הן התפוצצות של כאוס שאחריו מגיע השינוי והשינוי הוא המהות של קלקסיקו."

"בטוח שלא. ישראל היא מקום שחשוב לנו מבחינה היסטורית, רוחנית ותרבותית. אנחנו מצליחים ליהנות מחנות מוזיקה בקריביים רק בגלל שהיו בה תקליטים ישנים, אני בטוח שבמקום עם היסטוריה כמו ישראל נהנה לא פחות. מאד שמחנו שיש לנו שם יותר מלילה אחד. אני גם יכול להבטיח שכל הופעה תהיה שונה מזו שלפניה, כי אנחנו לא עושים את אותה הופעה פעמיים."

"נולדתי לתוך עולם של מוזיקה. לאמא שלי היה אוסף מוזיקלי מעולה והיא שרה לי כל הזמן. היא ירדה למקסיקו הרבה פעמים וחזרה עם מוזיקה חדשה וזה היה נהדר. מה שעוד יותר נהדר, הוא שאין ביטלס בכל הסיפור הזה. אגב, גם מראיון לראיון אנחנו משתנים".

אם בוחנים את הדיסקוגרפיה של קלקסיקו לאחור ברנס די צודק; קלקסיקו אכן משתנים מראיון לראיון, מאלבום לאלבום וגם משיר לשיר. "Spoke", הבכורה משנת 1997 לא ניבא את Hot Rail"" משנת 2000 וגם "Sunken Waltz" שפותח את " Feast of Wire" העצום משנת 2003, לא מרמז על בואו של "Not Even Stevie Nicks" מאותו אלבום. בכולם מאופיינת הפתיחות המוזיקלית אותה רכש ההרכב הן במסעותיו בעולם והן בנקודת המוצא שלו – התפר בין קליפורניה למקסיקו, הגבול המסובך והמורכב שממנו נובעת המוזיקה מלאת החיים של קלקסיקו. במוזיקה עצמה, הדברים מתבטאים בקפיצה בין נרטיב מוגדר לטקסטים מופשטים וגם לשילוב מרתק ביניהם, שהוציא מקלקסיקו את הקול המיוחד שהביאו למוזיקה. "אני תמיד אעדיף את השילוב ביניהם", אומר ברנס. "שיר כמו Sunken Waltz`', למשל, הוא שיר מופשט שיש בו מספיק נרטיב כדי שיוכל להכיל את שני הצדדים. מצד אחד יש בו דמויות ברורות בסיטואציה בהירה, אך הסוף כל כך פתוח ומעגלי, שלא ניתן לדעת מה המציאות. כשאני רוצה לספר סיפור מסוים, אני עושה זאת דווקא באמצעות דימויים אבסטרקטיים".

"אני חושב שהמוזיקה עצמה הולכת הרבה מעבר לפוליטיקה היום. כיום, באמצעים שיש ברשותנו, המוזיקה רחבה מהסלוגן והסיסמה הפוליטית. כשאנחנו מנסים לכתוב על הפוליטיקה, אנחנו תמיד נעקוף אותה מבחינה רגשית ורוחנית, כדי לא להיתקע בסיסמה. זה, אגב, מה שמאפשר לנו להשתנות מראיון לראיון."

"לא. אנחנו לא כותבים כדי להעביר נקודה מסוימת. הרעיון הוא שתמיד תהיה דינמיקה ודיאלוג בתוך המוזיקה, תזוזה. לכן אני אוהב את הראמונז – אלו שירים שאי אפשר לעמוד בפניהם."

"כי הבחירה של הנשיא אובמה הייתה סוג של מוזיקה, היא הלכה מעבר לבחירה עצמה – ודיברה ישר ללב של האנשים. אני אגב שמח מאד שהנשיא לא ביצע שינויים עצומים בין לילה כמו שחלק ציפו ממנו, אלא הלך למהלכים דינמיים, חכמים וקטנים. אני לא מצפה שיעשה את העבודה שלו מידית, העולם שלנו מסובך מדי בשביל זה."

הסיבוב הארוך שהוביל את ברנס ללב הקונצנזוס של האינדי התחיל גם הוא בשינוי. בתחילת שנות ה-90 פגש ברנס את ג'ון קונברטינו באוניברסיטת קליפורניה. ברנס הצטרף לקונברטינו, שתופף בלהקתו של האווי גלב, Giant Sand, שפעלה בקליפורניה. בשנת 1994 חתכה הלהקה לאזור טוסון אריזונה ושם, פחות יותר, ג'ואי ברנס מצא את עצמו. "המעבר הזה שינה לי את החיים", אומר ברנס. "הוא העניק לי השראה, כי נפתחתי בו לכל התרבויות שחיו במדבר ולא הכרתי. האוזן שלי הייתה האיבר שהכי נהנה שם".

לאחר מכן הקימו ברנס וקונברטינו יחד עם ביל אלם את Friends of Dean Martinez, עזבו אותה והקימו את קלקסיקו, הלהקה שהלב שלה תקוע על גדר הפרדה רוחנית שבין ארץ הסומבררו לעמק הסיליקון. מאז, נודעה הלהקה כמחיית ז'אנר האלטרנטיב קאנטרי, בעיקר בזכות צליל הגיטרות, התיפוף העדין והכניסה המושלמת של כלי הנשיפה ("Quatro", לדוגמה, "Cruel", "Two Silver Trees") מצד שני. כשהלהקה הוציאה אי.פי משותף עם איירון אנד ויין, האירוע נחשב לועידת הפסגה של הז'אנר. באופן לא מפתיע, ברנס משתעל בעצבנות כשמנסים להדביק לו שלט על המצח. "נכון, יש אלמנטים מסורתיים של קאנטרי במוזיקה שלנו", הוא אומר. "אבל גם דרום אמריקה, הבלקן, קובה ואפריקה מיוצגות שם. נו, ממילא לענות על ההגדרה של המוזיקה שלנו זו משימה שיש לי רק בראיונות."

"הייתי מאד שמח לדעת אם מה שאתה אומר זה נכון, אבל תצטרך לשאול אותו על זה. קראתי לא מזמן ראיון איתו ברולינג סטון. הוא אדם מעניין, מעורר מחלוקת."

"כן, הוא די מעניין. הרבה מוזיקאים היו מנסים להשיג צליל כמו שיוצא לו בנגינה שם".

"המממ...אני הולך הרבה יותר רחוק ממנו בחיפוש אחרי הצליל שלי."

"אני חושב שבסצנת הרוק יש קצת חוסר דמיון. אני למשל נורא אוהב את הארקייד פייר, שהם להקה מעולה עם אלמנטים מהרבה ז'אנרים שונים שביחד הופכים למשהו מיוחד. אני גם אוהב היפ הופ, היית מאמין?"

"אנדרו וות'רל ביקש לעשות כמה רמיקסים לשירים שלנו, כי הוא מאד אהב. ביקשנו שישלח כמה חומרים ובשבילו ובגללו הקשבנו לזה".

"אני לא כאן כדי לעשות סינגלים לרדיו, אנחנו עושים מוזיקה לטווח הארוך. זו גם הסיבה שהאירופאים אוהבים אותנו יותר מהאמריקאים – יש להם סבלנות. עם זאת, הלוואי והיינו מפורסמים יותר, אבל כל עוד יש לי כסף לשלם למישהו שישטוף לי את הבית כשאני לא נמצא – אני מניח שקלקסיקו מוכרת תקליטים."


קלקסיקו תופיע בישראל ב-18 וב-19 באוגוסט במועדון הבארבי בתל אביב. ניתן עוד לרכוש כרטיסים לשתי ההופעות, במחיר 185 שקלים להופעה. ניתן לחלק כל תשלום לשלושה. מופע פותח: דפדרו