באסה או קלאסה

ואז מדונה התחילה לדבר במבטא בריטי. זה קרה לא הרבה אחרי שהיא פגשה את גאי ריצ'י, התחתנה איתו, הרסה לו את קריירת הבימוי כשכיכבה בסרטו "Swept Away", עברה עמו לנוטינג היל וניסתה לשכנע את העולם שהיא לא ילידת דטרויט מישיגן, אלא קוקנית אסלית. סביר להניח שאף אחד מהפמליה הקרובה לא העיר לה משהו על הגיחוך שבעניין, היות והפיאסקו הזה של המבטא המצ'וקמק נמשך כמה שנים טובות, עד הגירושין של השניים בסוף השנה שעברה. יעקב שבתאי כתב ב"הדוד פרץ ממריא" שהבריטים סולדים ממי שאינו מדבר במבטא שלהם ובזים למי שמנסה (או להפך. בכל מקרה הם לא יוצאים טוב מהעניין). זה קצת לא הוגן, היות ויש אלמנט מדבק במבטא בריטי, אבל רבאק מדונל'ה, קצת מודעות. את לא איזו פלונית שיכולה ככה לשנות את הדיבור שלה מבלי שאף אחד ישים לב.

נקודת ההתחלה של כל סאגת המבטא נמצאת בשנת 2000, עם "מיוזיק". זו תקופה בה מדונה היתה בשיאה, אחרי שיתוף הפעולה המנצח עם וויליאם אורביט שהוליד את האלבום "Ray of Light" – החזרה שלה מחדר המיטות לרחבת הריקודים - והסינגל "Beautiful Stranger", מתוך הפסקול של "אוסטין פאוארס: המרגל שתקע אותי". מעבר למוזיקה, חייבים לזרוק גם מילה על איך שמדונה נראתה בתקופה הזו – "היסטרית" תהיה הגדרה קולעת ואנדרסטייטמנט גם יחד - ובייחוד בקליפ של "Beautiful Stranger", בו היא הכניסה לאופנה את מכנסי ה-7/8.

מכיוון שהיא ראתה איזו תנופה מחודשת הכניס הדאנס לקריירה שלה, החליטה מדונה ללכת אפילו רחוק יותר, ובמקום לשכור שוב את שירותיו המיומנים של אורביט (שבעצמו הפך למפיק הכי חם בשוק בזכות "Ray of Light") ולמסד איתו את יחסי העבודה, היא פנתה למפיק האלקטרוניקה הצרפתי מירווייז (אני לא בטוח אם מבטאים את הז', אבל ככה אני קורא לו, אז בואו נשאיר את זה ככה). המהלך הזה הרים לא מעט גבות, ובצדק. מירווייז הוא מפיק סביר, אבל בוודאי לא מעמודי התווך של הדאנס. בסצינת ההאוס הצרפתי לבדה, ששגשגה באותם ימים, אפשר היה למצוא חמישה מפיקים מעניינים יותר עם תיק עבודות יותר מרשים מאשר "Disco Science" הבינוני שלו.

הבינוניות הזו נשמעת בכל תו ב"מיוזיק", הסינגל הראשון מתוך אלבום באותו שם. האנטי קליימקס אחרי השוס של "Ray of Light" אמנם היה צפוי, אולם גם בערך מוחלט ובמבט לאחור "מיוזיק" הוא אחד הרגעים החלשים בקריירה של מדונה, ולא רק בגלל המבטא.

נתחיל בזה שיש משהו מאוד מגלומני בלקרוא לאלבום שלך "מיוזיק". התחכמות של שם שהוא לכאורה פשוט ותמים – כאילו יש כאן בסך הכל מוזיקה – ברם עושה בדיוק את האפקט ההפוך. הפונקציונאליות של השם בשיר בעייתית אפילו יותר עם הטקסט הכי פשטני וסאחי של מדונה אי פעם – "היי מר תקליטן, שים איזה תקליט, אני רוצה לרקוד עם הבייבי שלי" ו"מוזיקה גורמת לאנשים להיות ביחד" (אני יודע שהכוונה זה שהיא מחברת, אבל זה לא מסתדר מבחינת המשקל). בחיי, יותר צדקני ומתייפייף מזה באמת שלא יכול להיות. מדונה ניסתה לרכב כאן על הגל הדאנסי שהתרומם – 2000 היתה חתיכת שנה מוזהבת לסצינה העולמית – ולקחה אותו צעד אחד רחוק מדי, עם שיר שמרוב שהוא מתחנף לתרבות הזו, הוא מוציא ממנה את על הכיף העוקץ.

וזה לא שמאחורה היתה איזו הפקה ששווה את הקלישאות האלה, שמתאימות יותר לשיר של הדורבנים. מירווייז דפק כאן פספוס עם הפקה מיושנת בהפוך על הפוך (או כמו שמכנים זאת החבר'ה הצעירים – רטרו), שלא עמדו בסטנדרט שאמור להיות באלבום של מדונה. הווקודר, מכונת התופים היבשה והליינים המסונתזים נשמעו יותר כמו סקיצה, מאשר מה שמדונה כיוונה אליו כשהחליפה את אורביט במישהו שאמור להיות עם התמצאות עמוקה יותר ברחבה (אם כבר, הרמיקס של דיפ דיש לשיר נשמע כמו התוצאה המיוחלת).

ואז יש את עניין הקליפ המגה-סחי, עם סשה ברון כהן בתפקיד עלי ג'י (שוב, תולדה של הנפש הבריטיות שצמחה בתוכה) - ג'סטה שהוא בוודאי מנסה לשכוח - בתוספת האנימציה שנראית כמו מצגת פאואר פוינט והאווירה הכאילו הדוניסטית עם הלימוזינה והשמפניה שבעיקר שדרה מאמצים מצד מדונה להיות שייכת לתרבות שהיא חלק בלתי נפרד ממנה, אפילו מכונן, אבל במחי שיר אחד הפכה פתאום לבלתי מושגת עבורה. איזה מזל שאחר כך הגיע "Confessions on the Dancefloor".