פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עורי אור

      האיחוד של אור כשדים הוכיח שהיא חסרה לרוק הישראלי כמו שהיא חסרה למוזיקאים שמרכיבים אותה. עינב שיף בתוככי נפשו

      אור כשדים בהופעה (שי אוקנין)
      (צילומים: שי אוקנין)

      מצחיק לראות כיצד בדיעבד, אור כשדים היא בעצם סופר גרופ. מימין, עובד אפרת מהקליק, משמאל דודי לוי, מאחורה ז'אן ז'אק גולדברג, מחתים הדרכונים של הרוקנרול האיכותי ובפרונט רונן בן טל מז'אן קונפליקט. קשה לומר אם בזמן אמת המושג הזה "סופר גרופ" הצביע על ההתלהבות הכנה של הקהל במועדון הבארבי בתל אביב לקראת מופע האיחוד של אור כשדים, אך ככל שזה קשור ללהקה עצמה – אור כשדים תופסת את עצמה כסופר גרופ, עם ניר מנצור המעולה במקום ז'אן ז'אק ז"ל, שזכה להקדשה מרגשת של המופע כולו. איך יודעים? כי כמו כל הרכב של מוזיקאים מוכשרים ומנוסים, הם קודם כל הגיעו לעשות חיים.

      אור כשדים בהופעה (שי אוקנין)

      בן טל השכיל אמש לשלב בעדינות את שירי אלבומו החדש, "תקלה במנגנון ההדחקה". למרות שהם קרובים מאד בסגנונם ורוחם לשירי "אחד מול אחד" ו"תיקיות", אי אפשר להתכחש לעובדה שהקהל בא עם ידיים שלוחות ובקשה לעוד מנה של "מת הבית", "בגובה העשב", "טלוויזיה" ו"בתוככי נפשי". בן טל והלהקה הגיעו להופעה במצב רוח של סנטה קלאוס, מה שאפשר לקהל לקבל בשמחה גם את "פטיש האוויר" המעולה וגם את "תקלה במנגנון ההדחקה". זה היה שיעור נחמד ללהקות מתאחדות, שלא מעוניינות לנסוע רק ברוורס, בתקווה שבן טל אכן ימשיך להוציא חומר מקורי ולא ייקח לעצמו שוב חופשה של 20 שנה.

      הסיבה שלבן טל אסור לחכות היא שהכתיבה שלו מדגישה שהרוק הישראלי איבד את הקשר לצד הבשרני של החיים – אף אחד כבר לא כותב משפטים כמו "כולנו חיים עם הזין ביד/ זאב לזאב לגמרי לבד" או "זיגמונד פרויד שוכב על ספה/ בקצה החדר/ אתה יודע מה הבעיה שלך?/ אתה רוצה את אמא". הדם, הלכלוך, האלימות וגם הכנות הן מה שבן טל כותב המילים מביא לסצנה שמתקלחת ארבע פעמים ביום.

      אור כשדים בהופעה (שי אוקנין)

      אבל הסיפור הגדול של המופע הזה הוא אור כשדים כיחידת נגנים, שעשתה בית ספר לא רק לקולגות החיוורות שלה, אלא גם למוזיקאים שמרכיבים אותה. פתאום, הבס של עובד אפרת לא נראה שייך למפיק המוזיקלי הרך והמפוספס של חווה אלברשטיין, מנצור הוא לא מתופף בלהקה של "כוכב נולד" ומעל כולם - דודי לוי. פתאום אפשר היה להיזכר ב"דודי החתיך" של נוער שוליים ובמפיק המוזיקלי שהוציא מהקספרים את שני האלבומים הראשונים שלהם. בהופעה אמש לוי הצליח לשחזר את צליל הגיטרה שאלפנט המציא באלבום הבכורה של הפליטים, שגיוון בין מינימל קומפקט לסאונד ים תיכוני בצבע עז ומיוחד. בנוסף, האנרגיות, התזמון והדקדוק שלו בפרטים הקטנים שחזרו את מעמדו של לוי כאחד הגיטריסטים המבריקים שיש למוזיקה הישראלית להציע. עכשיו הוא רק צריך להחדיר את הצליל הזה גם ליצירה העצמאית שלו.

      הסכנה הגדולה באיחוד של להקה, היא שלא תמיד אתה מזהה את המניע ולכן גם לא ניתן לדעת מה תהיה התוצאה שתיחשב כהצלחה או אכזבה. אור כשדים סתמו את הפה לחששות הללו כי הם פשוט נשמעו פיצוץ. גם זר שלא בדיוק מכיר את ההיסטוריה של בן טל ושות' לא יכול היה לומר בוודאות שהלהקה הזו הפסיקה לנגן אי פעם. הדבר היחיד שהוא כן יכול היה לומר, הוא שהוא לא יכול לחכות לשמוע אותם שוב.