פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      התיקון הכללי

      וואלה! תרבות ממשיכה לסכם האירועים החשובים של העשור. והפעם: הרומן הכל אמריקאי הגדול של זמננו, "התיקונים" של ג'ונתן פראנזן

      לחלום האמריקאי יש ביטוי גם בזירה הספרותית. מידי כמה שנים מסתערים על יעד "הרומן האמריקאי הגדול" מספר סופרים שאפתנים שחולמים לכבוש את הפסגה ולמקם עצמם לצד גאונים ספרותיים שהצליחו ללכוד את המהות האמריקאית ואת רוח הזמן ברומן. סופרים אלו רוצים להטביע חותמם כנציגי הדור החדש ולהצטרף ל"הר ראשמור" של הספרות בו מונצחים מלוויל, המינגווי, פיצג'ראלד, טווין, רות, פולקנר ועוד.במהלך עשר השנים הראשונות של האלף החדש התמודדו כמה סופרים על התואר. הבולט ביניהם הוא ג'ונתן פראנזן מחבר "התיקונים" (שיצא ב-2001 ותורגם ב-2003).

      "התיקונים" הוא צילום רנטגן של הבורגנות האמריקאית הלבנה רגע לפני נקודת השבר שאירעה ב-11 לספטמבר. פראנזן מתעד את המשפחה הגרעינית האמריקאית המתפרקת לחלקיקים שניה לפני שהשמיים נפלו וההתקפה על מגדלי התאומים טרפה את כל הקלפים ויצרה שדה קרב חדש, מחנות חדשים, מאזן כוחות חדש.
      משפחת למברט אמורה לייצג את המשפחה הכל-אמריקאית הממוצעת (הלבנה, כמעט ואין בני מיעוטים בסיפור) רק שהמשתתפים לא ממש פוטוגנים: האמא מכורה לכדורים נגד דכאון, האבא, מהנדס לשעבר, חולה בפרקינסון, הבכור אנוכי ,משועמם ונשוי לביץ' מצליחנית, הבן האמצעי והמוכשר בוגד בכל העקרונות שלו והבת הצעירה מתוסכלת מחייה המובילים אותה רק לדרכים ללא מוצא. הרומן עב הכרס הוא תמונת מצב של אומה על סף תהום המאבדת דרכה ובני המשפחה נידונים להלחם קרבות אבודים רק כדי לגלות (באיחור) שעליהם להכנע ולקבל את גזר הדין. למרות הפסימיות והאירוניה סגנון הכתיבה המהודק ומלא המעוף של פרנזן הוא מצחיק ושובה לב. מדקרות הכאב מדגדגות לפעמים ואנחנו צוחקים עם בני המשפחה האומללים ועליהם. הרפתקאותיו של צ'יפ (הבן המוכשר, המאכזב תמידית) בליטא, הונאות האינטרנט שהוא מעורב בהן, השחיתויות והקשרים שהוא יוצר לעצמו הם מבדרים במיוחד, אבל גם מראים את הצד המכוער של הנצלנות והקפיטליזם האמריקאי.

      אמריקה המתוארת היא עולם של אבני דומינו מתמוטטות בו פועלים תאגידים חמדנים ואנשים פרטיים אבודים שהפכו לאדישים. פראנזן מותח ביקורת על היאפים ועל הפרברים, על המשפחות ועל הרווקים, על הנשים ועל הגברים – אין מגזר שלא חוטף. הוא כועס על ערכי העבודה האמריקאים שהפכו לנצלנות ואימפריאליזם, על ההערצה לכל מה שחדש ונוצץ, על קהות החושים והזלזול במסורתי והישן. באמריקה כפי שמשקף אותה פראנזן ההורים והילדים לא מדברים את אותה השפה ולו היו – הם ממילא לא היו טורחים להקשיב זה לזה. פער הדורות והניכור באים לידי ביטוי בחוסר התכלית שגם הצעירים וגם המבוגרים חווים ולכן מתמכרים לסמי הרגעה, כדורים נגד דיכאון, או מכונות הימורים. החלום האמריקאי הפך לפתטי, חלול, וכתוצאה מכך אמריקה היא אומה של יזמים כושלים ונצלנים, של בורגנים משועממים ושל זקנים שמסתובבים כמו סהרוריים באוניות פאר וקניונים. פראנזן מתאר אומה של "מפסידנים יפהפיים" (כשם ספרו של לאונרד כהן), של וואספים שאיבדו תחושת הווה ושכחו את העבר. זו אמריקה של דמדומים, של אומה שוקעת שמסממת את עצמה כדי לאבד את ההכרה, כמה רגעים לפני משבר הסאב-פריים, המיתון של 2001 וזה של 2009, המלחמה בעירק והמלחמה באפגניסטן.

      פראנזן משתלח בארסיות משולבת באמפתיה בכל מי שעובר לנגד עיניו, הוא לוקח את כל האלמנטים של ה"כל-אמריקאי" (all american ) בסוף האלף ויורד עליהם אחד אחד. "התיקונים" לא בא לתקן, הוא בא להצביע על עוולותיו של עולם שמאוחר מידי להציל.