דנים בסוגיה

בראיון ש-White Denim נתנו החודש למגזין המוזיקה הבריטי "מוג'ו" הם התבקשו להביא רשימה של האמנים שהכי השפיעו עליהם. זה לא מפתיע שהרשימה נפתחה ב-Captain Beefheart והמשיכה ב-Funkadelic, XTC, ג'ף באקלי, בוסה נובה מהסבנטיז והטרופיקליה של אוז מוטנטס. אני די בטוחה שאם היה להם עוד מקום הם היו מאזכרים גם את הנדריקס, זאפה, קרים, MC5 ו-Cymande. אולי אפילו את דבנדרה בנהארט. יש להם הרבה השפעות, אבל מה שהם עושים איתן הוא חדש, מוזר ולגמרי שלהם. ווייט דנים הם לא להקת רטרו, הם אלכימאיי רוקנרול. כמו שאומרים הצעירים: אין דברים כאלה.

השלישייה הזו מאוסטין, טקסס, צמחה מלהקות מקומיות אחרות ופועלת בפורמט הנוכחי משהו כמו ארבע שנים, למרות שזה נשמע כאילו ג'יימס פטרלי, ג'ושוע בלוק וסטיב טרבקי מנגנים ביחד כל החיים שלהם. צריך כימיה יוצאת דופן כדי לעשות מה שהם עושים. ווייט דנים ממציאים מחדש את ההיסטוריה של הרוקנרול, כשהם מייצרים קקופוניה מרשימה של רוק פסיכדלי, בלוז-רוק, גראז' מקסיקני, טרופיקליה ברזילאית, פרי-ג'אז וFאנק-רוק. הם אשפים פוליריתמים, הגיטרות שלהם מחוברות לאפקטים מהבוידעם, והנשמה מחוברת לחשמל.

כנראה שהמקצבים המשתנים והווירטואוזיות המוזיקלית שלהם הייתה גדולה על ארץ מולדתם, שבדרך כלל מעדיפה מוזיקה ברורה ומוגדרת יותר. באמריקה ווייט דנים לא הצליחו לפרוץ, אבל באנגליה נפלו מהם. אחרי שהם הוציאו כמה אי.פיז בעצמם, אותם הם הקליטו בטריילר שלהם שחונה ביער שמחוץ לאוסטין, גילה אותם הלייבל הבריטי Full Time Hobby.

הלייבל האנגלי הוציא להם בשנה שעברה אלבום בכורה בשם “Workout Holiday” (באמריקה יצאה גירסה אחרת שנקראת “Exposion”), והזמין אותם להופיע באנגליה. וכשווייט דנים הופיעו לראשונה בלונדון הם יצרו באז מטורף שלא נשמע כמותו מאז שהווייט סטרייפס הגיעו ללונדון ב-2001.

עכשיו מגיע האלבום השני של ווייט דנים, “Fits”, והוא זה שאמור להעלות אותם ליגה. וזאת תהיה שערורייה אם הוא לא יצליח לעשות את זה, כי זה באמת אלבום שמשאיר אותך פעור פה עם טיפות של ריר נוזלות מהצדדים.

השיר הפותח את האלבום, "Radio Milk How Can You Stand It", הוא מתקפת רוקנרול מבולגנת. בהתחלה נדמה שמישהו שמר את המיקס הלא נכון, שבטעות היו פתוחים בו כל מיני ערוצים שלא קשורים לעניין ושהיה צריך למחוק. הדקה הראשונה מכילה איזה רעש רחוק, עמום ולא ברור, סתם כדי להכניס אותך לאווירה. ואז, פתאום, נכנסים התופים ובאס Fאנקי ושמן. בשלב הזה אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בתקליט ישן של ג'יינס אדיקשן, אבל אז מצטרפים ייללת גיטרת וודו וראפ טקסני לבן, שהופכים את השיר למהומת Fאנק-רוק ענקית.

הקטע השני באלבום, "All Consolation", הוא אפילו עוד יותר סמיך מהראשון. תחשבו על חביתה מבעבעת במחבת. השירה עמומה והגיטרה מחוברת לדיסטורשן עיקש, והכל הופך למערבולת שמונעת מאינרציה חזקה במרכז, ומתפוררת בקצוות. החלמון מבעבע ומפתה, הקונטור של החלבון נשרף.

"Say What You Want" מתחיל באופן הנדריקסי וגולש לפסיכדליה הודית ו- "El Hard Attack DCWYW", שאורכו פחות משתי דקות, משלב קטעים אינסטרומנטליים עם פרצים של צעקות באווירת טרופיקליה Fאנקית. בשלב זה נשמעים ווייט דנים כאילו הם לקחו פאזל 5000 חלקים שאמור בסופו של דבר לברוא תמונה של הגיטרה של הנדריקס עולה באש, והצליחו להרכיב ממנו תמונה חדשה. לא ברור כמו מה בדיוק התמונה החדשה נראית, אבל באורח פלא חתיכות הפאזל מחוברות זו לזו כהלכה, בלי חורים ובלי פינות מעוקמות.

ואז, אחרי ארבעה קטעים מוזרים, פתאום מגיע ה"להיט"! הסינגל "I Start To Run" ראוי לתואר להיט: הבייסליין המקפיץ, מכות התופים היבשות וסאונד שככל הנראה מגיע מ-cow bell הופכים אותו למעין גראז' דיסקואי. מצד שני, אחרי "Sex Prayer" הפסיכדלי והרגוע קשה להאמין שווייט דנים הם לא חבורת היפים מוארים שמסתובבים במדבריות נבדה על פיוטה, מדברים עם שממיות וסוגדים לאלת השמש. מה ששוב לא מסתדר עם הFאנק האורבני של "Regina Holding Hands" שמגיע בהמשך.

יש באלבום רגעי רטרו מופלאים כמו "Paint Yourself", שנשמע כמו הזומביס במהירות כפולה, לצד קטעים עכשוויים, כמו "Syncn" המסתורי הסוגר את האלבום (הקטע הכי חלש בו לטעמי). ההפתעות ממשיכות לאורך כל האלבום, ולמרות שהוא מבלבל ומסחרר, לא עוברות יותר מכמה דקות עד שאתה מת לשמוע אותו שוב.

ווייט דנים, “Fits”
(Full Time Hobby)