מה שהילדים אוהבים: קוביות קרח

לא ראיתי את זה בא. אני אוהב את דן בז'אר וחושב שכל האלבומים של דיסטרוייר מצויינים, ועדיין, לא דמיינתי לקבל קטע כמו "Bay Of Pigs". לא מדובר בשיר אלא ב-13 וחצי דקות של אווירה חוצנית, שמשתנה בתוך עצמה ללא הרף - זה אמביינט, זה פולק, והכי מוזר - זה גם אלקטרו ודיסקו. לא דיסקו במובן הקלאסי, אפילו לא במובן העכשווי. זה דיסקו עצור, מופנם, מעוך ואפל. ובז'אר? מבריק גם בטקסטים האבסטרקטיים ועמוסי המשתנים שלו, שתמיד מצליחים להתפרש באופן שירגש את המאזין הרנדומלי. "Bay Of Pigs" הוא קטע מושלם, על כל דקותיו וגווניו.

זאק קונדון ופרין קלאוטיר, שהם בעצם הראש ואחד הנגנים של ביירות, בהתאמה, תרמו את הקטע הנ"ל לפסקול של "Paper Heart" ולמרות הדילול בבומבסטיות והמחסור בשירה, לא קשה להבחין בכך שמדובר באנשים של ביירות. בשאר הפסקול אגב, יש המון שירים של מייקל סירה, ואני כבר לא יכול להתאפק עד שאשמע אותם.

את בלר לא צריך להציג. כולם מכירים אותם, הרוב אוהבים אותם. בצדק. הם לגמרי מתאימים לפינה של מה שהמבוגרים אוהבים, אבל סביר להניח שיש עוד לא מעט קבוצות דמוגרפיות שמזילות עליהם ריר. בגלל הופעות האיחוד המדוברות שלהם יצא לכולנו לשמוע לא מעט מוזיקה של בלר לאחרונה והמסקנה היא שהתקופה הכי טובה שלהם סובבת את "Parklife", אבל השיר המדהים ביותר שלהם הוא דווקא "Out Of Time" המאוחר. אי אפשר לשמוע אותו מבלי להיכנס לסערת רגשות.

הת'רמלס הגיעו לסשן אצל Daytrotter ושרו את השיר הזה, שהוא בעצם המשך ישיר ל-"I Let It Go" מהאלבום האחרון והמצוין שלהם. ב-"I Let It Go" למשל, נאמרת השורה "רק כשטבעתי/ פתאום ראיתי שהידיים שלך על הגרון שלי/ הסתכלתי לפחד בעניים/ הסתכלתי על המיים מתחתיי/ ידעתי שאני יכול לאהוב או לחיות/ הרפיתי ממך", בעוד שבגרסה החדשה המציאות פחות אופטימית וכוללת משפטים כמו "שיקרתי שניסיתי להגיד את האמת/ אני לא יכול להרפות".

באוקטובר יגיע אי-פי חדש של נו אייג' לחנויות, אבל הסקייטרים האלו לא יודעים לשמור כלום בסוד, והשבוע הריליס דלף לרשת. אין טעם להתלונן.

הרייבונטס הפסיקו לזרוק דמואים לטוויטר, אספו את הפידבקים של המגיבים והוציאו לאוויר גרסה סופית של הסינגל הראשון מתוך האלבום הרביעי והקרב שלהם, "In and Out of Control".

הרבה זמן לא קיבלנו מנה מרוכזת של Twee ו-Violet Vector And The Lovely Lovelies רוצים לספק לנו את מה שחסר לנו.

מייק סקינר הופך לגיקי יותר מרגע לרגע. אם לא מספיקה ההתלהבות שלו מטוויטר או טרליון התמונות שהוא עצמו מעלה לרשת מהאייפון שלו, עכשיו מגיע גם השיר הזה - דרך טוויטר, כמובן - בו הוא מדבר על התקדמות הטכנולוגיה ומדע.

עצמות שבורות לא חייבות להגיע דודו-טופז-סטייל. קשה לי להאמין ש-Fishboy חטף מכות ממישהו מתישהו - הוא חמוד מדי - סביר יותר להצביע אצבע מאשימה לאיזו בחורה.

אמנם אסיד הוא לא כוס התה שלי, אולם אני מסכים עם כל משפט שאומר "הייתי צריך לקחת *סם כלשהו* איתך", ובגלל זה אני בעד Neon Indian. ילדים, תקשיבו להם טוב ותפנימו.

סמול בלק נמצאים ביחד עם Neon Indian באותה הסצינה וכל מני בלוגים אוהבים לקרוא למה שהם עושים "Glo-Fi". האמת, לא הכי ברור לי מה זה אומר אבל הסגנון של כל ההרכבים שמשייכים אותם לז'אנר די דומה - סוג של אלקטרו לו-פיי, עם סינסייזרים ומכונות תופים, ושירה רומנטית וקצת נון-שלנטית מעל.

ג'וש דיב, הצלע הפחות מוכרת של אנימל קולקטיב, לקח את "Boundary Waters" של Palms והפך אותו למשהו שנשמע כמו ביסייד לא מאוד נגיש של אנימל קולקטיב, רק עם שירת גליץ' טיפוסית מעל. בעצם, הגישה האפית של הטרק הזה סוגרת מעגל עם שיר הפתיחה של דיסטרוייר, שבנינו, עד עכשיו - למרות כל השירים שעברנו - לא השתחררתי ממנו.