עוד מאתיים שבעים דקות למנאייק

זה הסיפור על הניתוח שהצליח ועל החולה שנפטר. זה דבר המעשה על חבורת האנשים המוכשרת להכאיב שחברה לפרויקט טלוויזיוני בעל פוטנציאל נפיץ, עשתה את הכל נכון, ממש נכון, ובכל זאת, הצליחה לא להצליח. רם לוי ("לחם", "חרבעת חזה") על הבימוי, בתיה גור הנהדרת ("רצח בשבת בבוקר", "מוות בחוג לספרות"), היודעת דבר או שניים על רצח ובניית מתח כתבה את התסריט, אסף ציפור (אין צורך להציג, נכון?) על עריכת התסריט, ואיציק פורטל הצלם המצוין ("מייד אין יזראל", "עפולה אקספרס"), חברו ליצירת מיני סדרת המתח (למרות שעל ידי יוצריה היא מוצגת כסרט) הכי מדוברת מאז "סיבת המוות: רצח".

זירת ההתרחשות היא בניין הטלוויזיה של ערוץ המזכיר להפליא את זה הממלכתי, המכופתר אך המבורדק. רצח מסתורי של מעצבת תפאורה זוטרה פותח תיבת פנדורה של רציחות מוזרות, סבכים פוליטיים, אתיקה תקשורתית טבולה באינטרסים ועבודת משטרה (מה חדש?) רשלנית למדי. כנהוג בספריה של גור, גם הפעם עומד בלב העניין חוקר משטרה מורכב ומסובך, בעל מניעים לוטים בערפל. אלא שהפעם נושא את הלפיד פאבל ציטרינל (בתצוגה משכנעת), המגלם את דמותו של חוקר זר, מטעם הרשות הפדרלית האמריקאית. הוא יהודי, רוסי, אמריקאי, ובעיקר דמות מסתורית בעצמו.

גור ולוי העמידו סיפור עלילה מותח – שסופו מפתיע – דמויות שונות במורכבותן בנוף דרמות הפשע העבריות, דיאלוגים עמידים במבחן האמינות ואף פן מוסרי הדורש התעמקות. על פניו – ניצחון בטוח. אלא שהסדרה סובלת מבעיה קלה אחת: היא משעממת. לפחות בטלוויזיה. אורכו של כל פרק שבעים דקות, ובצירוף פרסומות, פרומואים וסתם הפוגות ירידה בריכוז, מדובר בתשעים דקות שהן מבחן לא קל עבור צופה הטלוויזיה הישראלי המורגל בקליפים מסוגננים, מצורפים לחצי שעה או חמישים דקות בקצב התרחשות רצחני.

ההחלטה של טלעד לשדר את שלושה הפרקים בשלושה ימי השידור הקרובים שלהם ולגמור עם העניין תוך פחות משבוע, מעידה על אחד מהשניים: א. טלעד מודעת להימור הגדול שלקחה על עצמה ובכדי לא להיתקע עם פארסת רייטינג שאורכה שלושה שבועות, החליטה לרכז כוחות ושעות שידור. ב. טלעד מאמינה במוצר הטלוויזיוני ומעוניינת לתייק אותו תחת "אירוע", עם פוטנציאל שידור חוזר (רב פעמי, כמיטב המסורת), אשר יהווה את אחת מגולות הכותרת של העונה שבפתח. סביר להניח שהאפשרות השנייה היא זו שעמדה לעיני קברניטי הזכיין, אולם אופציה א' סיפקה להם אפשרות מילוט נוחה.

חשוב להבהיר: "רצח, מצלמים" תובעת מצופיה מחויבות ונאמנות. מבחינה זו היא הישג בעל אומץ אמנותי – בהתחשב במדיום בו היא משודרת. היא אינה קלה לעיכול, פיתוח הדמויות והעלילה האיטיים וההדרגתיים תובעים תשומת לב וסבלנות ויגרמו לרבים לנטוש את משמרתם על המרקע. אולם הללו שיאזרו איפוק יפיקו קורת רוח מסדרת טלוויזיה טובה במושגים ישראלים. טובה כל כך עד שאינה מתאימה לשידור תחת קורת הגג של הערוץ המסחרי, בעיתוי צריכת התקשורת העצבני של ימינו ובוודאי שללא "הכשרה" מתאימה של קהל הצופים.

עצוב יהיה לראות את "רצח, מצלמים" צוללת ברייטינג ונמדדת רק על פי הנקודות העשרניות. אולם צריך להזכיר לעושיה כי המדיום בו בחרו להפיק את הסדרה הוא מדיום שתביעותיו נוקשות וסכמטיות בהרבה מאלה של הקולנוע והספרות. לשם כך גוייסו בוודאי אסף ציפור על אצבע התזמון ובועז ליאון (עורך "הבורגנים"), אולם גם הם אינם מצליחים להפיח רוח תזזית בסדרה הטובה אך האיטית, נורא איטית, ממש-ממש איטית, שיצאה לרם לוי בין הידיים. אפשר שבהקרנות מרוכזות בסינמטק, תחת המטרייה של "קולנוע", הכל יראה אחרת. אולם כרגע, "רצח, מצלמים", מזכירה לי את האיש הצהוב שנקלע בטעות לספרו של האיש האדום. אני? אני בכלל מז'אנר אחר. וחבל, כי גם אם אינה מתאימה לטלוויזיה, "רצח, מצלמים", היא עשייה ישראלית בסטנדרטים גבוהים מאוד.

* "רצח, מצלמים" משודרת בערוץ 2 בימים שני, חמישי ושבת (10, 13 ו-15 בדצמבר) בשעה 21:35