סוס פוניו

כבר ברמת הלוגו, אפשר לדעת שסטודיו ג'יבלי, הוא לא כמו שום סטודיו אחר. מאויר בו ארנב שמן שעל ראשו יושב עוד ארנב. כמה פשוט ככה מוזר על גבול המחופף ועדין חמוד ושובה לב. כמו שפיקסאר משתמשים בדמות המנורה שלהם כלוגו לאמור "אצלנו הדמויות הן בחזית של העשייה", ככה ג'יבלי מספרים סיפור: יש כאן ארנב, ויש לו עוד ארנב על הראש. לכל העסק הזה יש הסבר גם אם הוא לא ממש מתיישב עם ההיגיון.

זהו בדיוק סוד הקסם שלהם. הם מספרים סיפורים שמגיעים מתרבות רחוקה, עתיקה ועשירה במיתוסים ואגדות שלא ברורות מאליהן כלל, אדרבא לצופה מהעולם המערבי. סיפורים לא שלמים שמשאירים הרבה מקום לדמיון; שמככבים בהם חיות, אלים ובני אדם אלו לצד אלו, כאילו זה הדבר הכי טבעי, וכשחושבים על זה, למה בעצם שלא יהיה? זה בדיוק המקום שאנימציה טובה צריכה לקחת אליו. וג'יבלי, לא עושים סתם אנימציה טובה. הם עושים אנימציה מצוינת.הארנב, אגב, נקרא טוטרו והוא כוכב סרטו הראשון של הייאו מיאזאקי - האמן המוביל בג'יבלי, מבכירי האנימטורים ביפן ובכלל והמוח הלב והיד מאחורי "פוניו - על הצוק ליד הים".

פוניו היא דגת זהב מרדנית, שבורחת מתחת לאפו של אביה המכשף, מהמצולות העמוקים של הים אל שפת החוף, שם מציל אותה ילד בן 5 בשם סוסקו ממוות בטוח בצנצנת. הילד והדגה נקשרים ולבם נשבר כשפוניו נלקחת בכח חזרה הביתה על ידי גלים עזים שאביה שלח. פוניו היא דגה קסומה והיא לא מודעת לכוחה הרב. כשהיא נחושה להפוך לילדה על מנת שתוכל לחזור לסוסקו, היא בורחת שוב ועל הדרך מגדלת זוג רגליים וידיים. הקסם הרב שהיא משחררת במעשה זה מערער את האיזון הטבעי בין הים היבשה והשמיים. רק אם תחזור להיות דגה, או אם יעמדו סוסקו והיא למבחן אהבה, יושב השקט לעולם. במילים אחרות, פוניו היא בת הים הקטנה, והסיפור הוא הסיפור הקלאסי שכולם מכירים. ההבדל הוא רק בפרשנות המודרנית.

זה מתחיל באיורים. מייאזאקי הוא גאון והעולמות שהוא מצייר עשירים וחלומיים. בין שפע קשקושי תלת המימד שמציפים את בתי הקולנוע הקיץ, זו תחושה מדהימה ליהנות מאסטתיקה תוצרת יד כל כך מעודנת ונאיבית, שהיא גם נטולת אינטרסים כלכליים. אפילו סביב הסרטים של פיקסאר, וודאי המצליחים שבהם, קשה לפעמים שלא לחטוף את הסעיף על המסחרה של התעשייה הנלווית (צעצועים, מוצרים, ארוחות ילדים בבורגר ראנץ). זה לא אומר שפוניו לא תזכה לליין של בובות ויניל חמודות משלה, זו פשוט ההרגשה הטובה שמקבלים מסרט מצויר שהוא קודם כל יצירת אמנות ורק אחר כך מנגנון עסקי משומן.
זה ממשיך עם עלילה שלוקחת אגדה קלאסית למחוזות שכף רגלם של האחים גרים לא דרכה בהם. מצחיקה כמו גם מפחידה ומוזרה, תמימה וילדותית אבל בעלת עומק ומסרים, בעיקר בנושאים אקולוגיים ואיכות הסביבה. דווקא מהבחינה הזו "פוניו", הוא הפשוט מבין סרטי מייאזאקי האחרונים. אלו היו מלאים אמירות חברתיות ופוליטיות, חלקן מורכבות ועמוקות ממש (האנטי מלחמתיות באגדת "הנסיכה ממונונוקי", הביקורת על התא המשפחתי המתפרק ב"מסע המופלא"). כאן לא תמצאו חומרים מטלטלים, כי אם סיפור פשוט על חברות ואהבה ללא תנאים. כן, יהיה נכון לומר ש"פוניו" הוא קודם כל סרט ילדים, אבל אין שום סיבה שבעולם להתייחס אליו כאל כזה ורק כזה.

מעל הכל, האינטליגנציה שמשפריצה מכל פריים, המקוריות והביטחון המלא שיש לג'יבלי - הסטודיו מפורסם בקו "אין עריכות" נוקשה, ולא נכנע לתכתיבים הוליוודיים - הם אלה שהופכים שעה וחצי בקולנוע לעונג של ממש, ועם כל הטריפיונריות המובנית והרגעים הכאוטיים, הסרט מצליח להישאר חמוד, אלגנטי וקטן. כמו ארנב שמן שעל ראשו יושב עוד ארנב.