יומני כרונוסלביה

בפרקים הקודמים התחלתי לחקור אודות פרשה רצח מוזרה במדינת כרונוסלביה, בעקבות תיבת עץ מסתורית שמצאתי בעליית הגג. נסעתי לביתו של אבי כדי לקבל ממנו כמה תשובות, ומצאתי תמונת שמן עתיקה הדומה לו להפליא.

אחזור בקרוב למה שקרה בביתו של אבי, אך מה שקרה לי באותו הערב נראה לי חשוב יותר עכשיו, והוא גורם לדמי למהר בעורקים אפילו עכשיו, כשאני כבר בביתי ומשחזר את המאורעות.

הייתי נסער ביותר ממה שראיתי אצל אבי, ומיהרתי להימלט מהמקום, מתעלם מכלב האימים, וממהר אל מכוניתי אהובתי, והלאה משם. נזקקתי בדחיפות לכוסית משקה. אחרי חצי שעה של נסיעה מהירה ומיואשת, זהר לפתע שלט ניאון מימין לכביש המהיר, ואני עצרתי בחריקת בלמים את המכונית, ובזהירות המרבית הנדסתי אותה לאחור ולכיוון הפאב שעמד בתחתיתו של שלט הניאון. לפני שהספקתי להגיד לעצמי 'ג'ק דניאלסון' כבר ישבתי על כסא עגול וגבוה ליד באר שחור וארוך, ומולי עמדה מגישת משקאות גבוהה ועגולה ובידה כוס בירה ארוכה ושחורה.
"עם חלב..." לחשתי לעברה בקול רפה.

"עם מה?" שאלה בפליאה, אך לפני שעלה בידי לחזור על הבקשה כבר הוסיפה קורטוב חלב לכוס הבירה, והשחור והלבן התערבבו להם בכוס בריקוד יין-יאנגי פלאי.

הייתי זקוק להפסקה הזאת בדחיפות. יותר מדי דברים משונים קרו לי ביומיים האחרונים, ואני אינני רגיל להשתלשלויות פתלתלות כל כך מחוץ לאולם הקולנוע. הזמנתי כוס שנייה של בירה-חלב. לצידי התיישבה נערה ארוכת גו ודקת גזרה, ששיערה השחור מסתיר חלק ניכר מפניה. בראייה לאחור, היה זה האלכוהול שהחל לחמם את מחזור הדם והסיר את המכשלות, כיוון שביום רגיל ופיכח, לא הייתי עושה זאת לעולם, אך הסבתי פני אליה וניסיתי לפתוח בשיחה. היא הסתובבה ופניה אליה, ואני ראיתי מחזה שגרם לי לפלוט רסיסי בירה לכל עבר כממטרה שבורה. חלק ניכר מאפה היה אכול, והדבר שיווה לה מראה מוזר ומעוות. הנערה לא יכלה שלא לחוש בתגובתי המעודנת, פרצה בצווחה גבוהת אוקטבה, והחלה לרוץ בדמעות לכיוון החוץ. לא רציתי להעליבה כלל, אך היה זה האף שחזר אלי כהד ממכתבו של ליאופולד הכרונוסלבי והשתקף בה בטעות. רצתי אחריה והספקתי לתפוס אותה ולהתנצל בנשימה כבדה על יד הדלת. ביקשתי ממנה אלפי סליחות, תירצתי אלפי תירוצים שקריים, והבטחתי לה אלפי שקלים אם רק תסכים לחזור איתי ולשתות משהו על חשבוני.

היא הסכימה, להפתעתי, ועקבה אחרי בחזרה אל הבר. בהססנות מה התיישבה לידי, תוך שהיא בוחנת את תגובותיי, מחפשת מקום נוסף ממנו עלול לפרוץ פתאום מעיין בירה תוסס. כעת כבר לא היה חשש לכך, כי גודל האימה השיבה לי את פיכחותי, ושוב הייתי כאחד האדם.
ישבנו ודיברנו. שמה היה מירה, ומסתבר כי גרה לא הרחק ממני, במרכז הכרך. במשך כל השיחה לא יכולתי שלא להפזיל מבט לאפה, לחשוב כיצד צצים דמויות וזכרונות, ועולים דווקא במקומות הפחות צפויים ביותר, וכיצד חיינו אינם אלא רצף של מקרים, שכל אחד מהם בנפרד היה יכול בקלות להיות שייך למישהו אחר.

היא שמה לב למבטיי הבלתי רצוניים, אך לא אמרה דבר, אני מניח כי כבר היתה מורגלת במבטי זרים הסוקרים את פרצופה בחשדנות. אף על פי שסקרנותי בערה בי ללא כבה, לא שאלתי אותה דבר אודות אותו דבר איום שקרה לה ולאפה.

הייתי אחרי שתי כוסות של בירה-חלב (מינוס כמה טיפות מרוססות), וקואורדינציית העין-יד שלי, שגם בימים כתיקונם לא היתה מן המשובחות, נעלמה ואיננה. בקצרה, אם הייתי מסתכל עלי מהצד, נדמתי לי כסחבה מדברת, אך העלמה מירה לא שעתה לדימויים האלה, ודיברה איתי בשטף ובעניין כזה, שהקסים אותי ביותר. אחרי שעברו כמה שעות שנדמו בעיני כדקות מעטות, רמזה לי כי היא מתעייפת והולכת, וליוויתי אותה לכיוון הדלת, לא לפני שהיא מעניקה לי נשיקה על הלחי ואת מספר הטלפון שלה, שחרטה בעזרת אולר על המצית שלה. אם לא תתקשר, הבטיחה, אחרוט את מספר הטלפון שלי על גופתך המתה. שנינו צחקנו צחוק שיכורים, אך קול עמום לחש בראשי בכרונוסלבית כי היא לא מתבדחת. פתרתי את ההזייה האלכוהולית ברגע, ונשקתי לה בחזרה. חום גופי עלה ברגעים אלו בטמפרטורות אחדות.

היא נעלמה בין אדי וויסקי ועשן סיגריות, ונותרתי לבדי, אוחז לרגעים אחדים בלחיי כאדם היוצא מטיפול אצל רופא השיניים. בדומה לטיפול שורש, חשתי כי פני משותקות, וכי אם אתחיל לדבר כעת, יהיה הדיבור ממולמל ומעוות. פניה צפו עלו לנגד עיני מחדש. היא לא היתה יפה מאד, בוודאי לא עם הפגם הבולט כל כך באפה, אך היה משהו ערפילי וקודר במבטה, שלא נתן לי מנוח. בלי להתכוון עלתה במחשבתי דמותה של לורינטה, בת הקצב הרצוחה.