אסף אבידן והמוג'וז בדרך לאירופה

"אנחנו להקה בלי אגו"

אחרי סיבוב הופעות אירופאי ולפני יציאת אלבום חדש, אסף אבידן והמוג'וז מספרים לעינב שיף על החיים בדרכים

עינב שיף

לא העבר ולא העתיד מטרידים את אסף אבידן והמוג'וז. את העבר הם כבר ניצחו עם אלבום הזהב וסיבוב ניצחון מרשים על פני תעשייה שלא משכילה להבין שאת ישראל אתה כובש קודם כל דרך הרגליים. על העתיד הוורוד שלהם הם מסתכלים בעיני עגל גדולות, כשלפניהם מסיבות עם העורך הראשי של "רולינג סטון" בגרמניה, לחיצת ידיים עם המנהל האישי של דילן וחדשות גדולות שיגיעו ממש בקרוב. זה דווקא ההווה שלהם - עם אלבום חדש שכבר צריך לצאת, הטור האינטנסיבי, המלונות המפוקפקים, הבאלאנסים הקצרים, הקהל שרק רוצה מהם עוד – שלא נגמר. החיים של להקה במסע הוא המקום שבו אבידן עצמו מודה ששלושת השבועות האחרונים שלהם היו חווית ההתבגרות הגדולה של חייו, ניסיון שהגיע לו וללהקה בשורה של עליות ומורדות וכמובן – היכולת לישון בכל מצב.

"כל הזמן קורים כל כך הרבה גדולים, מופרכים וגרנדיוזיים, כך שאנחנו תמיד במצב של קליטה ולא במצב של עיכול", אומר אבידן. "פתאום גיליתי שזו התקופה הכי ארוכה שלא כתבתי בה. אני לא מצליח לעכל את החוויות עד לרמת ניתוח שבה שזה מגיע לכתב. אני יודע שזה יבוא, כי אני כמו ספוג עכשיו, וזה יתפוצץ. אבל טוב שאתה תופס אותי עכשיו ולא לפני שבועיים, כי נתתי לעליות והירידות מאד להשפיע עליי. שאר הלהקה? אנחנו כמו הספייס גירלז, לכל אחד יש את המוד שלו".

פיתוח ישראלי

הדגמה חינם: הפלטפוס מתיישר כבר מהצעד הראשון

לכתבה המלאה

על מה מתלוננים?

"אתה יכול לקטר על הכל", אומר אבידן, לצידו הבסיסט רן ניר והמתופף יוני שלג. "על הוואן שלא הגיע בזמן, על עוד פאשלה בדרך להופעה ועל כמה שזה קריעת תחת וזו באמת קריעת תחת. הקיטורים האלו גם מדבקים, כי זה כמו בטירונות, ברגע שאחד מתלונן כולם מתחילים לסבול. אתה קם בשש בבוקר, אחרי שהלכת לישון בשלוש בלילה. הכל נע סביב השינה וזה אף פעם לא מספיק – כל הזמן אתה סוחב את המזוודות, מפה לשם, מנסה להשיג את הבאלאנס ולפעמים איחרת בחצי שעה אז הבאלאנס מתקצר לחמש דקות. ופתאום, אתה עולה לאוטובוס ויש לך 12 שעות ואתה נזכר שאתה בתוך אוטובוס ואין לך יותר מדי מה לעשות עם הזמן הזה. אבל יש משהו שלקחתי מהגיטריסט שלנו, רועי פלד, שאמר לי 'יום אחד אני אסתכל אחורה על הימים האלו בתור הימים הכי יפים של חיי', ואז גם מסע הפילים הזה הופך לזכות – יש לנו באמת זכות שקיבלנו את ההזדמנות הזאת. שאנשים באמת מחכים לנו. מאד פחדתי מהצדדים הטכניים ואיך להתמודד עם הלהקה שאתה איתם באופן מילולי 24/7, ואני יודע שאני מלקק לעצמי את התחת – רמת המקצועיות שהגענו אליה כלהקה וכל מה שהכנו את עצמנו בשנתיים האחרונות – התמודדנו עם זה באופן מאד מפתיע מבחינתי".

ניר: "אפילו שאתה באמת לא יודע איפה אתה נמצא. יש קטעים שאתה הולך לישון, קם ולא רק שאתה בארץ אחרת – אתה בארץ אחרת שאתה בכלל לא מופיע בה. התעוררנו בבלגיה, בין צרפת לגרמניה. ירדתי מהאוטובוס, שאלתי את פלד 'אחי, איפה אנחנו?' והוא אומר לי 'בבלגיה'. אני רואה את הנהג שלנו עומד עם מפה ואני שואל אותו - 'רגע, למה אנחנו בבלגיה?' והוא, שלא ראה את הבית שלו חצי שנה בגלל שהוא בטור כל הזמן, מסביר שזה בכלל קיצור דרך."

אז איך בסוף לא שוברים אחד לשני את הראש?

שלג:"הטור הקיקיוני שעשינו בניו יורק בלי הדס קליינמן הצ'לנית, היה הכנה חשובה מאד. זו הייתה נסיעה סתמית לחלוטין, לא יצא ממנה כלום, הופעות לא משהו - אבל למדנו לחיות ביחד".
אבידן: "אתה חייב לסמוך על אנשי המקצוע האחרים. על המנהל שלך שהוא יודע לאן אתה הולך, על הסאונדמן שאתה מחבב, אפילו שבהופעות אני צריך להסתכל על המתופף כדי לדעת מתי התור שלי להיכנס. אבל יותר חשוב לדעת שהיופי באינטנסיביות של טור הוא שגם בהופעה שאתה חשבת שהיא לא טובה – אין לך זמן. למחרת יש לך הופעה חדשה, הזדמנות לכפר על הקודמת. אני גם אומר את זה לפני הופעות מסוימות."

מה, יש תדריך כזה?

אבידן: "כן, יש לנו סוג של האדל (התכנסות – מושג מתחום הפוטבול שבו לפני מהלך השחקנים מסכמים את המהלך הבא – ע.ש) לפני הופעות".

ומי מדבר שם?

פלד ושלג ביחד: "הטאלנט".

אסף, ככה הם קוראים לך?

אבידן צוחק: "לפעמים יש לי משהו חשוב להגיד. בדרך כלל זה בעיקר קללות."

ביום הראיון קיבל אבידן שיחת טלפון לדירתו, שבאופן נדיר הוא גם נוכח בה. "שלום, הגעתי לאסף אבידן?", שאל הקול הנשי מעבר לקו. לאחר שהזיהוי אושר, קיבל אבידן את הבקשה הבאה. "אני גרה בארצות הברית, החבר האמריקאי שלי מוזיקאי. אני רוצה שנעבור לישראל, אבל הוא לא רוצה לעלות כי הוא חושב שאי אפשר להצליח עם המוזיקה שלו בישראל. אתה יכול בבקשה לדבר איתו?". "זה היה נשמע כל כך מופרך, שהדבר הכי מדהים הוא שהסכמתי לעשות את זה", מספר אבידן. "יש איזו ציפייה מאיתנו ואתה רוצה את הציפייה הזו."

וזה עושה טוב לאגו?

אבידן: "בעיני להפך – זה גורם לי לרצות להוכיח את עצמי לאנשים האלו. זה מלחיץ, לפעמים עד רמת שיתוק. אנשים מגיבים לאמנות שלך וזה מדהים. זה מרגיש כבר כאילו אני כבר חייב להם משהו, כי הם מאמינים במוזיקה הזו ברמה כזאת שאתה רוצה לגרום להם להיות מרוצים כמו שילד רוצה לרצות את אמא שלו. בכלל, אני חושב שאנחנו בכלל להקה בלי אגו. אני היחיד פה בסיכון שזה יעלה לראש."

ניר: "הסכנה הזו קיימת אצל כולם. חוץ מזה, יש להיות אגו מניאק ויש לדעת מה אתה שווה, שזה גם חשוב. ההופעה שלנו שווה סכום מסוים של כסף, אתה מתקדם. יש אנשים שאומרים שאנחנו תופסים תחת מזה שעלינו מ-50 שקל להופעה ל-60 שקל, מה שאנחנו עושים כבר שנתיים כי אנחנו לא רוצים להעלות עוד. תמיד יש מי שיהיה לא מרוצה".

שלג: "כן, יש את האלו שאומרים לנו רדו מהעץ, תפסתם עלינו תחת, כל מיני כאלו במייספייס. אבל זה נדיר. אנחנו עדיין משתדלים לענות לכל בן אדם שכותב לנו, זה אשכרה כל בן אדם וזה המון. זה נראה לי שזה הדבר הכי חשוב בעולם."

אבידן: "לפעמים אני פותח את הצ'אט של הפייסבוק שלי, שזה סכנת נפשות, אבל אני רוצה להאמין שגם עוד 40 שנים זה יהיה ככה, שלא נחשוב שהזמן שלנו יותר יקר מהזמן של אנשים אחרים".

לפני הצ'אט של הפייסבוק, אבידן ניסה לנהל רומן אינטרנטי עם בחורה מקסיקנית. "היינו מתכתבים המון, עם הרבה דיבורים של 'כן, עוד שנייה אני עולה על מטוס' ויום אחר כך אתה כבר בודק תמונות של בחורות אחרות", הוא מספר. "זה נגמר בזה שהיא ידידה של עורך ביקורות האינטרנט של רולינג סטון מקסיקו." לא לקח יותר מדי זמן עד שאבידן קרא שהוא ה"משיח החדש", כמו שכתב עליו העיתון, שמופץ ב-60,000 עותקים. "אם צריך לשים את האצבע על נקודת המפנה, זו זו", אומר שלג. כמה חודשים לאחר מכן, אבידן מספר שהכינוי של הלהקה הוא "הלהקה המסרבת", על שם כמות ההצעות של חברות תקליטים להן הן סירבו. בסוף, הם הרי יחתמו על העסקה, ומסיבה אחת – הם פשוט לא חשבו שזה אסון גם אם זה לא יקרה. "הגענו למצב שהבן אדם שכתב את החוזה אומר לנו על סעיף מסוים 'שמעו, אני יודע שזה סעיף לא הגיוני, אבל זה סטנדרט בחוזים עוד משנות ה-50'", מספר אבידן, "וזה התירוץ שלו. אז זה לא מעניין אותי כמה להקות לפני זה חתמו על הסעיף הזה או כמה אחריי. לא מעניין אותי. המטרה שלנו היא לא להצליח, זה עוד משהו שקורה לנו בדרך. זה משמח כי זה מאפשר לנו לא לברמן או לדובב, אבל זה חלק כל כך קטן מהעוגה. לעשות מוזיקה שאתה אוהב, לעשות כל דבר שאתה אוהב."

אבל שוב ההווה הוא הבעיה. עוד לא התחלתם להרוויח מהטורים בחו"ל וההשקעה בהם היא עצומה.

ניר: "רוצה לראות את הSMS שקיבלתי היום מהבנק? כשאתה בחריגה הם שולחים SMS".
אבידן: "זה מצחיק, עד שהגענו לשלב שבו אנחנו יכולים להתפרנס מהמוזיקה בארץ בכבוד, שעבדנו על זה מאד קשה בשביל לשלם שכר דירה עם זה – פתאום אתה שוב לוקח הלוואות וכל החסכונות הולכים לטיסה מחו"ל. אבל אם עשינו את זה לפני 3 שנים אין סיבה שלא נעשה את זה שוב."

ספק אם הם באמת יצטרכו לעשות את זה אחרי האלבום הבא שייצא בישראל, "Poor Boy/Lucky Man". גם את אלו שלא נתנו להם צ'אנס – עיתונאים, חברות תקליטים ובעלי מועדונים פלד שולח לגיהינום ואז אומר "סתם, אנחנו סולחים להם", כי גם השמחה לאיד היא לא המטרה. אתה לא לומד ללכת עם בגדים שלא היו בכביסה חודש, או להעביר את הזמן באוטובוס כדי לשנוא. אתם גם לא עושה את זה כדי להפוך לסנוב – אין ללהקה בעיה ללכת לפאב הקרוב לביתם, להשתכר או סתם להרים הופעת קאברים סודית בלי לספר לאף אחד. בדיוק רגע לפני שהם נוגעים בשמיים של עולם המוזיקה הגדול, אסף אבידן והמוג'וז מקפידים להתמודד עם אותו הווה בעייתי כשהרגליים נוגעות בקרקע בקצות האצבעות. נשארה בעצם רק עוד משימה אחת. " זה מגניב אותי שאם זה יגיע למקום שאנחנו רוצים שזה יגיע יום אחד, אז בספרי ההיסטוריה של הרוקנרול האנקדוטה תהיה שכיבוש העולם נעשה דרך שערי ברלין", אומר אבידן, רגע לפני ההופעה ברחבת הרייכסטאג ב-22 באוגוסט, כמופע הנעילה של אליפות העולם באתלטיקה.

זה עדיין אישיו?

אבידן: "זה לא איזה אישיו ענק, אבל כן בראיונות שלנו וכן בדברים שלנו כן שאלו אותנו על הארץ. שאלו אותנו הרבה על איך זה להיות יהודי ישראלי שבא להופיע בגרמניה. אנחנו מסתובבים בברלין, חווים את החוויה הזו ואני בכל פעם שאני עולה על רכבת ורואה מישהו מעל גיל 70 אני שואל בלב 'המממ...איפה אתה היית ב- 1939?'. שאלו אותי באיזה עיתון אם אני מרגיש שסלחתי. אמרתי להם 'אני צריך לסלוח?'"
ניר: "בהתחלה, כשאתה מכיר משהו, כשאנחנו נספר בדיחת שואה בינינו – הם לא יעזו לצחוק. הם לא בטוחים שאנחנו לא בודקים אותם."

גם בתוך הדיון הטעון של הקשר הגרמני שלהם, אבידן ממהר לחזור שוב לאותו להווה. "אתם קולטים, בגלל שיש שם ריצת מרתון באותו יום, יכול להיות שלא יהיה לנו באלאנס בכלל", הוא אומר. ניר ושלג מסתכלים עליו קצת משועממים, מבינים שזה לא באמת משנה. בסוף הם יעלו לבמה, ינגנו וימשיכו להווה הבא שמחכה להם, וכמו שהיה עד כה בקריירה הקצרה של המוג'וז – הוא רק ייראה יותר גדול ובמציאות – זה רק רוקנרול, והם אוהבים את זה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully