כשמסתכלים אחורה, על תחיית הרוק של תחילת העשור, הסטרוקס ואינטרפול מתבלטות מעל כולן; גם היום, בפרספקטיבה של זמן, ברור שהלהקות הניו יורקיות הללו הן להקות חשובות ומצוינות, וכל אחת מהן אוכלת את כל המתחרים בנישה שלה מבלי בכלל ללעוס.
ההבדלים בין שתי הלהקות ברורים. בעוד שהסטרוקס זו להקת גוד-טיים שמתעסקת בבעיות של צעירים בעיר, בסטוצים, בבריחה ממחויבות ובשנאה עצמית שנובעת מנרקיסיזם; אינטרפול הם החבורה הכבדה, הרצינית. זו שלהכל נותנת משמעות יתרה, שאהבה בשבילה היא הרבה יותר מסקס בשירותים, והשנאה העצמית שלה מגיעה מחוסר ביטחון וצלקות. ההשפעות של הלהקות מבהירות את ההבדל באופן מושלם - הסטרוקס הם ממשיכי הדרך הישירים של טלוויז'ן והסטוג'ז, אינטרפול נמצאים עמוק בנישה האפלה של ג'וי דיוויז'ן. הקוטביות הזו בין שתי הלהקות היא מה שהופכת אותם לעמודי היסוד ברוקנרול של התקופה; כל אחת מייצגת משהו כל כך שונה, ובכל זאת, יש ביניהן המון קווי דמיון, קהל משותף, והרבה יותר מדי חקיינים.
גם התפתחות הקריירה של הסטרוקס ואינטרפול מקבילה למדי; הייפ מטורף עם אלבום הבכורה, תשבוחות לצד תלונות על חד גוניות וחזרה על השטיק באלבום השני וקבלת פנים צוננת בשלישי (מה שהיה קצת לא הוגן, היות והחולשה שנרשמה היא יחסית בלבד ועדיין יותר טובה מרוב ההיצע הרוקי הקיים).
עוד בוואלה!
איפה האנרגיה המתפרצת?
האנשים הבולטים בכל אחת מהלהקות הם כמובן הסולנים - ג'וליאן קזבלנקס במקרה של הסטרוקס, ופול בנקס מהצד של אינטרפול. באופן מובן, קזבלנקס הוא הדמות הצבעונית יותר וברור לכל שהוא עושה הרבה יותר שורות במסיבות מאשר כותב שורות בבית; בנקס, דמות אפורה בהרבה, שמסקרנת בעיקר בגלל הטקסטים הבאמת מלאי עומק שלה והנוכחות הדרמטית בשירים, בטח עובד קשה יותר על האמנות שלו - בלעדיה סביר שהוא היה מתפורר. ובכל זאת, שניהם מגיעים לאלבום סולו ראשון בערך באותו הזמן; קזבלנקס הודיע שבקרוב יוציא את "Phrazes for the Young" ובנקס שחרר בשבוע שעבר את "Julian Plenti is... Skyscraper" - האלבום שלשמו התכנסו פה - תחת שם הבמה ג'וליין פלנטי. שימו לב שלאלטר אגו של בנקס קוראים "ג'וליאן" - מקריות?
לא ידעתי מה לצפות מג'וליין פלנטי. את קזבלנקס כבר שמענו במספר הופעות אורח מדהימות, אבל בנקס לא התרחק יותר מדי מאינטרפול עד היום. לצערי, הוא גם לא באמת מתרחק מאינטרפול בגרסת הסולו שלו. כמו רוב אלבומי הסולו של יוצאי להקות רועשות, מדובר בריליס שקט יחסית, עמוס פחות ואווירתי יותר; על פני השטח, כשבנקס לבד הוא נוגע בהרבה יותר ז'אנרים, מג'אז ועד אמביינט, ומשתמש גם בסינתסייזרים, מכונות תופים ומחשב. בפועל, כל השירים מרגישים לא שלמים, כאילו הם נכתבו לפורמט אחר - הפורמט של אינטרפול. לא קשה לשים לב לכך שמשהו חסר בהם, וזה גם ברור שאם שאר חברי אינטרפול היו בתמונה, משהו טוב באמת היה יכול לצאת מהלחנים מלאי הפוטנציאל הללו.
ל-"Julian Plenti is... Skyscraper" פשוט חסרה אנרגיה. כל הזמן מחכים לפיצוץ שהדרמה העצומה שבנקס יוצר - כהרגלו - מחייבת. אך הפיצוץ פשוט לא מגיע, והרגעים היחידים שגורמים לי להרגיש משהו הם "Unwind" הפופי ו-"Fun That We Have" ו-"Games For Days" שבהם מנגנים הגיטריסט והמתופף של להקת האם. יש עוד כל מני רגעים טובים לאורך האלבום, אך הם מסתתרים בתוך שירים בינוניים וחסרי ייחוד, כאלו שמעריצי פול בנקס יאהבו - כי זה עדיין הוא - אך לא באמת אומרים משהו חדש לאף אחד אחר.
בעיה נוספת נעוצה בכך שכל החומרים של ג'וליין פלנטי נכתבו בכלל בסוף שנות ה-90, לפני שאינטרפול היו קיימים ולכן גם הטקסטים עדיין לא מגובשים מספיק (ולעיתים נשמעים כאילו יצאו מגרונו של נער מתבגר אלטרנטיבי טיפוסי). זה לא תירוץ קביל למוזיקה הקצת משעממת שיש על האלבום, היות וכל העיבודים נעשו מחדש, על מחשב, והיה אפשר להתאים אותם לרוח הזמן באופן מוצלח יותר. נו טוב, נראה שצריך לשים את כל המטבעות על אלבום הסולו של הג'וליאן המקורי, קזבלנקס - הוא לא יאכזב. ואני מוכן לשים על זה כסף.