פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ותודה על הציצים

      הסרטים שלו אולי לא היו הכי טובים, אבל משום מה לא הפסקנו לראות אותם. ישי קיצ'לס נפרד מג'ון יוז

      הבמאי-תסריטאי-מפיק ג'ון יוז נעלם הרבה לפני שהוא מת מהתקף לב פתאומי בזמן הליכת בוקר בניו יורק. כמו קייזר סוזה, בשלב מסוים - 1991, אם לדייק - הוא פשוט החליט לארוז את עצמו ואת יצירתו ולהתאדות אל תוך האוויר. את מה שהיה לו להגיד הוא אמר, את הכסף שהיה דרוש לו בכדי לקנות חווה ענקית ובכדי לממן את בנייתו של הר פרטי שעליו יוכל לעשות סקי מתי שבא לו הוא עשה. המבקרים אף פעם לא סבלו אותו, הוא אף פעם לא היה מועמד לאוסקר, ועם הוליווד הוא ממש לא הסתדר. אז למה להמשיך להיאבק ולהילחם? החיים קצרים מדי. לא ככה?
      העובדה שהוא נעלם מהעין הציבורית, והפסיק לביים כאשר הפסיק, התבררה עם השנים כמהלך מבריק. היא הפכה אותו למיתולוגי. למעין דמות טראגית. לגאון לא מובן. למישהו שנהוג לומר עליו: "הוא הג'יי.די סאלינג'ר של הדור שלנו". זה כמובן מגוחך לגמרי, כי בואו נודה בזה, הסרטים שלו היו ונותרו מחורבנים למדי. כיפיים, כן. משפיעים מאוד וחשובים עד בלי די מבחינה תרבותית, בטח ובטח. אבל מחורבנים. והשנים לא ממש עושות להם (או לבגדים ולתספורות שיש בהם) טוב.

      אבל באתי לכאן היום על מנת להלל את ג'ון יוז, לא על מנת לחרבן על יצירתו. וחוץ מזה, על מי אני עובד. ראיתי את כל הסרטים של האיש. כמה וכמה פעמים אפילו. בכל מיני גילאים, ובכל מיני מצבים. אני יודע לדקלם מתוכם לא מעט קטעים, רגעים רבים מתוכם נותרו צרובים בתודעתי, ולטוב ולרע, דומה שהם יישארו שם לנצח. הייתי מתבייש להודות בכך, אלמלא ידעתי שרבים מכם סובלים מבעיה דומה. ובמיוחד אם מצאתם את עצמכם גדלים בשנות השמונים.

      אין ספק שהאהוב עלי ביותר מבין שמונת הסרטים שיוז ביים הוא "תקועים בדרך", בו סטיב מרטין וג'ון קנדי עושים כמיטב יכולתם להגיע מניו יורק לשיקגו בזמן לארוחת חג ההודיה. אני זוכר מתי ראיתי אותו בקולנוע, ואני זוכר עם מי זה היה. במשך חודשים ציטטנו קטעים מתוכו. טוב, זה לא לגמרי מדויק. המשכנו לצטט מתוכו גם שנים אחר כך.

      בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזלתי דמעה בסצנת הסיום הדביקה (שבה מתנגן השיר ההוא של פול יאנג). הייתי בן 12. בפעם האחרונה שראיתי את הסצנה הזאת, לפני שמונה עשרה חודשים, הקאתי. אבל לעזאזל, היא עדיין עובדת, הסצנה.
      הקטע הכי מצחיק בסרט: כשג'ון קנדי מזיז את מושב המכונית קדימה, אחורה והצידה. כמה פשוט, ככה גאוני. הקטע השני הכי מצחיק בסרט: "איפה היד השנייה שלך?", "בין שתי כריות", "אלה לא כריות!!". הקטע השלישי הכי מצחיק בסרט: ההבעה על הפרצוף של סטיב מרטין כשהוא מבין שהמגבת בה הוא מנגב את פניו היא תחתוניו המסריחים של חברו השמן. אין מה להגיד. סרט מצחיק. ובכלל לא קשור לטינאייג'רים, כמו הסרטים היותר מוכרים של יוז.

      הכי אייקוני

      את "מועדון ארוחת הבוקר" - כנראה סרטו האייקוני, המהפכני והמשפיע ביותר של יוז - שנאתי בהתחלה, אבל מאוחר יותר הצלחתי ללמד את עצמי למצוא בו את ההומור. במיוחד בקטעים היותר "רציניים" שלו. כבר בפעם הראשונה שראיתי את הסרט יכולתי להבחין בכך שג'אד נלסון הוא שחקן איום ונורא. הוא פשוט כל כך גרוע. אבל גם אז, כמו היום, אני מרגיש שאף אחד לא יכול היה לעשות את התפקיד של בנדר טוב ממנו. ואף אחד לא יכול היה להניף את האגרוף באוויר בשוט האחרון כפי שהוא מניף אותו. "היי בן, אולי נלך לדוג קצת?". המימיקה שלו בסצנה הזאת קורעת אותי בכל פעם מחדש.

      הפעם שבה הכי נהניתי לצפות ב"מועדון ארוחת הבוקר" כנראה הייתה כשנתקלתי בו במקרה בטלוויזיה האמריקאית בגרסה ערוכה שעיוותה את כל הקללות והפכה אותן למלים שאינן קיימות בשום שפה. העימות בין בנדר לסגן המנהל ורנון מעולם לא היה מצחיק יותר. וגם ככה מדובר בסצנה מאוד מצחיקה. וכן, זו קלישאה, אני יודע, אבל שיר הנושא? אחלה שיר.

      כמו "קטיפה כחולה", רק לא

      ואם כבר אחלה שיר נושא שהוא לגמרי קלישאה, הרי שגם ל"יפה בורוד" – שאותו יוז רק כתב – יש אחד. בנוסף, מדובר באחד הסרטים הגרועים הטובים ביותר שיש בעולם הזה. בקלאסיקת טראש אמיתית. בגרסת כיתה טיפולית של "סינדרלה", שממוקמת בעולם דיוויד לינצ'י שאינו מודע לכך שהוא עולם דיוויד לינצ'י. נוכחותו של הארי דין סטאנטון, בתור אביה השיכור והמובטל של מולי רינגוולד (המוזה של יוז, ונערת שער של "טיים" ב-1985), רק מסייעת לאנלוגיה הזאת לעבוד. תמיד דמיינתי לעצמי מה הוא עושה בבית כשהיא הולכת לבית ספר. אין ספק שסצנה עם מסכת חמצן א-לה "קטיפה כחולה" הייתה הופכת את הסרט הזה ליצירת מופת אמיתית. ואין, אין על דאקי. הוא כזה אידיוט (והוא מככב בימינו ב"שני גברים וחצי", אחד הסיטקומים הפחות מצחיקים בתולדות המין האנושי).

      "שמתי ברז למורה" – בו בעלה השפוט של שרה ג'סיקה פארקר מגלם מתבגר שובב ופעלתן שמבריז מבית הספר - הוא סרט מגניב. למרות שנראה לי שהוא היה יותר מגניב בזמן אמת. אבל לא נורא, בזכותו קיבלנו את "פארקר לואיס" (ואת מיס מוסו).

      יש ציצים

      מה עוד? יש את "בת שש עשרה הייתי", שלא ראיתי שנים, ושמתוכו אני רק זוכר שני דברים: את העובדה שיש בו ילד מלוכסן עיניים שעושה קונצים, ואת העובדה שיש בו ציצים. לא זוכר של מי, לא זוכר באיזה הקשר, אבל ציצים. זה דבר חשוב לדעת כשאתה ילד עם צרכים ועוד לא המציאו את האינטרנט.

      גם ב"חופשה מטורפת באירופה" (שגם אותו יוז רק כתב) יש ציצים. במקרה הזה אני דווקא כן זוכר של מי הציצים (מלצרית גרמנייה), ובאיזה הקשר מראים אותם למצלמה (היא מנסה להרשים את ראסטי). ובכלל, צ'בי צ'ייס מלך. דומה שרק תפקידיו ב"מהומה במועדון" וב"בלש ושמו פלטש" מצחיקים יותר מהתפקידים שעשה כקלארק גריסוולד בסרטי "חופשה מטורפת".

      ויש גם את "חלומות צעירים" ("Weird Science"), שבו שני חנונים יוצרים את האישה המושלמת בחדר השינה שלהם, ומה אתם יודעים, היא נראית בדיוק כמו קלי לה ברוק (רגעים ספורים לפני שהיא התאהבה והתחתנה עם סטיבן סיגל). אם אני לא טועה, אין שם ציצים (אבל לה ברוק כן הראתה אותם שנה קודם לכן ב"יפה באדום", שאינו קשור בשום צורה לג'ון יוז).

      את "שכחו אותי בבית", שהיה להצלחה הקופתית הגדולה ביותר של יוז (שהסתפק בכתיבה ובהפקה), לא סבלתי. גם לא את "שכחו אותי בבית 2". גם לא את הסרט עם התינוק שמסתובב לבד בעיר. וגם לא את "נוכלת ושמה סו". וגם לא את "הדוד באק". וגם לא את שאר סרטי המשפחה שיוז כתב ו/או הפיק מאז תחילת שנות התשעים. למעשה, יש בחבילה הזאת כמה סרטים שאני די מתעב. כמו את "פלאבר", למשל. או את "דני שובבני", לדוגמה.

      גם זה משהו

      את "צירי לידה" ("She's Having a Baby"), סרט שיוז ביים ב-1988 ראיתי לפני כמה חודשים בפעם הראשונה. איכשהו הוא התפספס לי כל השנים האלה. המוטיבציה לראות אותו סוף סוף באה לי אחרי שקראתי איפשהו שמדובר בסרט האישי ביותר שלו. בפרויקט בו השקיע את הלב ואת הנשמה. אפשר לומר שהסתקרנתי.

      קווין בייקון מגלם מיזנטרופ צעיר שעובד במשרד פרסום – בדיוק כמו יוז, לפני שעקר לעסקי השעשועים. איזו שחקנית שאף אחד כבר לא זוכר את שמה מגלמת את אשתו. היא נכנסת להריון, הם נאלצים להתמודד באופן קומי/דרמטי, ובכל העת יש בפסקול הרבה סינתיסייזרים ומכונות תופים. נרדמתי באמצע. אולי אנסה אותו שוב מתישהו. עכשיו שיוז מת יש לי תירוץ טוב.

      בכל מקרה, נוח בשלום על משכבך, ג'ון יוז. הסרטים שלך לא לימדו אותנו הרבה, ולא הפכו אותנו לאנשים טובים יותר, אבל פשוט לא יכולנו שלא לצפות בהם שוב ושוב. וגם זה משהו בעולם המטורף וחסר החמלה הזה. תודה על הזיכרונות. תודה על "תקועים בדרך". ותודה על הציצים. תמיד ידעת מתי להראות אותם, והם תמיד היו יפים מאוד. כמו כן, ד"ש לג'ון קנדי.