בית התקליט עם מצוירים בסלון

קל לדמיין את ג'ימי בתור סטלן שנכנס לאולפן ועשה קסמים. המציאות תמיד מורכבת יותר, ג'ימי היה פרפקציוניסט, שבילה שעות על גבי שעות באולפן, עד שהוא מצא את הסאונד הנכון, את התפקיד המתאים ועשה ביצוע שסיפק אותו. "אלקטריק ליידילנד" הוא האלבום הכי לא מרוסן של ג'ימי עם האקספיריאנס. במסגרת העבודה הוא דחק את הבסיסט (את רוב תפקידי הבס הקליט בעצמו), התיש את המפיק עד שהוא מיצה את החזון שלו ואנחנו מקבלים מקסימום ג'ימי בלי פילטרים.

האלבום של הביטלס החל לבשר את הבשורה החדשה של הלהקה, ובו מתחילים להריח את שדות התותים האקספרימנטאליים, לצד שירי פופ ממכרים ברוחו של פיל ספקטור. הגילויים הפסיכדליים והאלקטרוניים שהלהקה גילתה באלבום זה, נותנים את השפעותיהם עד היום. כשהרצועה שמוכיחה זאת היא "Tomorrow Never Knows", שסוגרת את האלבום ובנויה על לופים ולא מנוגנת לייב, קונספט ענק לשנת 1966.

אי אפשר להישאר אדיש לקול הרועם של ג'וני. הרוצחים, הגנבים, הסוהרים, הנדכאים... אפילו ישו. רגע נהדר באלבום הוא כשמר קאש שר את השיר על בית הסוהר st. Quentin "מי יתן שתישרף ותירקב בגיהנום...". בתום השיר, להתלהבות האסירים, ג'וני שר, עוד הפעם, את אותו השיר.

תקליט האולפן האחרון של נירוונה. עדיין עושה לנו עור ברווז. חושף את הטירוף של קורט קוביין על כל צדדיו. מרגישים שהלהקה שהקליטה אותו, עשתה זאת בשביל עצמה ולא בשביל המאזינים.

רוק, פולק וקברט של לונה פארקים ישנים, משתלבים בצורה אורגנית לכדי אלבום בלי רגע מיותר. נייג'ל גודריץ' סיפק את ההפקה בסגנון אנפלאגד בחלל ובק מצידו הביא אנסמבל מדהים של נגנים ושירים מרגשים ומסתוריים שליוו אותנו בהרבה לילות מהורהרים.

אלבום חי ופרוע בהפקה מינימלית ועם שירים גדולים. מאור כהן משלב את ההומור שלו עם הרבה עצבות ואהבה. חברת התקליטים לא אהבה את הגישה הדווקאית של הזקנים, וגם הקהל ברובו לא הבין את הבלגן, אבל האלבום הזה ודאי עוד יקבל את הכבוד המגיע לו.

בין התיפוף הרוקי-ג'אזי של מייקל גייל לגיטרה הפריפטונית והממסטלת של רוברט פריפ, נעים מרחבים של צלילים ששואבים אותך פנימה כמו העטיפה של האלבום. גם היום, 40 שנים אחרי שיצא, האלבום ממשיך לרגש ולחדש כל פעם מחדש ומוכיח שאפשר לעשות דברים גם אחרת.

מוס דף וטאליב קוואלי הוכיחו בתקליט היחיד שהם אי פעם הוציאו יחד שאפשר להגיד הרבה ב-47 דקות. ממשיכי דרכם של הרכבים כמו De La Soul ו- Tribe Called Quest לקחו את ההיסטוריה של האמריקאי השחור ושילבו בין הרחוב לקורס היסטוריה באוניברסיטת תל אביב.

התקליט שנתן לנו להבין שאתה לא חייב גיטרה מכוונת כדי לכתוב שירים גדולים. חבורת אנשים שהוכיחו שהיצירה האמיתית היא בלב ובנפש ולא בטכניקה שלנגינת-על.

"תגידי איך זה מרגיש להיות ברשות עצמך...", אי אפשר לסגור רשימה בלי בוב. כל שיר בתקליט הזה נכרך לך בנפש. קבוצת הנגנים שהצטרפו לדילן בתקליט הזה the band משלימה את המילים שלו כאילו כולם נולדו יחדיו. הסאונד נכנס לחלומות של המאזין.


*מצוירים בסלון ישיקו את אלבום הבכורה שלהם בתיאטרון תמונע ביום שלישי, 11.8, בשעה 22:30