פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלתי נשכח: ריצ'ארד אדסון - נו, ההוא מהזה

      לא הרבה תפקידים היו לריצא'רד אדסון, אבל כל אחד מהם הוא בלתי נשכח בפני עצמו. גיא שמי מציג את המובחרים שבהם

      ריצ'ארד אדסון נולד בניו רושל, ניו יורק, ב-1954 והחל את דרכו הקולנועית כאשר לוהק לסרט "זרים" של ג'ים ג'רמוש מ-1984. את התפקיד אגב, קיבל עקב היותו המתופף של סוניק יות' דאז. לאדסון אין פילמוגרפיה עשירה ובסרטים בהם כבר השתתף לא היו לו תפקידים גדולים מדי. מה שכן, פרצופו השבור ומלא ההבעה ושצף דיבורו הגבוה והמלחיץ לרוב הפכו את תפקידיו - קטנים ככל שיהיו - לבלתי נשכחים. וודאי תשמחו להיזכר באדסון בסרטים כמו: "בוקר טוב ויאטנם", "סוזאן סוזאן", "גלגל אותה", "הנקמה של ג'סי לי", "מלון מליון הדולר", "נהר האימה", "הגורל הדליק את הרדיו", הרימייק של "סטארסקי והאץ'", "הימור מכור" הנהדר של ג'ון סיילס ופנינת האייטיז הנודעת "הווארד – גיבור מגזע אחר", עם טים רובינס וליאה תומפסון. הוא שיחק באחד הפרקים המרגשים של "רצח מאדום לשחור" לצד ברונו קירבי ז"ל ומלבד "סוניק יות'" הוא בילה שלוש שנים מאחורי המערכת גם בהרכב הפוסט-Pאנק-דיסקו המעולה Konk.

      עשה את הדבר הנכון – התמים

      הפיצריה של סאלווטורה פרג'יון (דני איילו) ממוקמת באמצע השכונה השחורה ביותר בברוקלין; דו-קיום עדין, אך לכאורה מתפקד. מי שמוציא את השד העדתי והרוע מהשכנים הוא היום הכי חם בשנה שמוכיח - מוטיב שחוזר על עצמו גם בכמה מהסרטים הבאים של הבמאי - שכולם גזענים וששחורים ולבנים לא יכולים ממש להסתדר. למוקי (ספייק לי), השליח היחיד מחוץ למשפחה בפיצריה האיטלקית והגיבור של הסרט, יש יחסים מורכבים עם הבוס שלו. סאל מכבד את מוקי ומנסה להסתדר עם כל הלקוחות של הפיצריה, אבל די ברור שאין לו כח לחלק מהם. בנו הבכור פינו (ג'ון טורטורו), הוא כבר גזען יותר גלוי ואילו אחיו הצעיר ויטו (אדסון) לא מבין מדוע בכלל צריך לשנוא. מתוך כל הדמויות הלבנות והשחורות בסרט, ויטו יוצא הכי "נקי"; הדעות הקדומות, שמגיעות כמעט לכל דמות בשלב זה או אחר, פוסחות עליו לגמרי, אולם אי אפשר להתעלם מהתחושה שדעותיו המתונות, מוארות ככל שיהיו, גובשו בעיקר כמרד נגד אחיו הבור.

      ימים משונים – הלוזר המוחלט שגורם לגיבור להיראות קצת יותר טוב

      סרטה של קת'רין ביגלו ("נקודת פריצה"), שמאבד רלוונטיות משנה לשנה, הציג (באמצע שנות התשעים) את שנת אלפיים כנקודת אל-חזור אפוקליפטית ודקדנטית. לני נירו (רייף פיינס), איש עסקים קטן וסליזי סוחר בסם האופנתי החדש: סרטים שהוקלטו היישר ממוחם של אנשים ומשודרים (בעזרת כיפה דיגיטלית) היישר למוחם של לקוחותיו. זהו פאר היצירה של המציאות המדומה, שמאפשר לגבר בגיל העמידה להרגיש איך זה להתקלח בתור ילדה בת שש-עשרה. הענין הוא שלני מתחיל להתמכר לסם של עצמו, דבר המקשה עליו לזכות שוב באהבתה של חברתו לשעבר פיית' (ג'ולייט לואיס), שזנחה אותו, ולפענח את שלל הרציחות המסתוריות המתחוללות סביבו. טיק (אדסון) הוא קולגה, הגרסה היותר נרקומנית והפחות מושכת של גיבורינו. הוא נמצא בסרט בעיקר בשביל להראות לנו שאפילו לנירו יש עוד לאן להידרדר. מאוחר יותר הוא גם מדגים לנו איך נראית מנת יתר של סם דיגיטלי. זה אולי לא תפקיד גדול או מענין במיוחד, אולם אדסון בכל מקרה, מוציא ממנו את המקסימום.

      שמתי ברז למורה – איש השירות

      לפריס ביולר (מת'יו ברודריק) לא בא היום ללכת לבית ספר. למעשה, יש לו גם תכנית איך לשחרר את חברתו סלואן (מיה שרה) מאותו עול; תכנית הכוללת את חברו החולני קמרון (אלן ראק), את הפרארי 250 ג'י. טי המרהיבה של אביו ויום כיף מלא בכל-טוב בכרך הגדול. כאשר מגיעים השלושה לשיקגו הם משאירים את אותה פרארי למשמר אצל בחור משופם (ריצ'ארד אדסון), שמעורר אצלנו (ואצל קמרון) תחושת אי נוחות ניכרת, דבר המאלץ את פריס "להחליק לו חמישיה" ולבקש ממנו לשמור טוב טוב על האוטו. רגעים מעטים מאוחר יותר התחושה שלנו ושל קמרון מקבלת אישור, כאשר אותו טיפוס לוקח את הפרארי המדוברת לסיבוב בסגנון "מלחמת הכוכבים", מה שמוביל בסופו של דבר להתמודדות הבלתי נמנעת של קמרון עם אביו (הדמות השנואה ביותר שלא מופיעה אפילו פעם אחת בסרט).

      בהזדמנות הזאת הייתי רוצה לחלוק על מה שנכתב על הסרט הזה ספציפית, בהספד שהוענק לג'ון יוז אמש במדור זה. לעניות דעתי "שמתי ברז למורה" הוא ממש לא סרט מגניב. הוא סרט חשוב, בהחלט החשוב ביותר של הבמאי החשוב הזה, שאם תרצו או לא, כאשר אומרים "סרט אייטיז" הסרט הראשון שיקפוץ לכם לראש (ובדרך כלל גם השני והשלישי) יהיו שלו. נכון, יש מצב שקווין סמית' לא היה עושה סרטים אם לא היה ג'ון היוז, אבל אני לא חושב שצריך להאשים את יוז בזה.

      פלאטון – הקורבן שמקדם את העלילה

      המלחמה היא מלחמת ויאטנם וכריס טיילור (צ'ארלי שין) לא משוכנע שהוא עשה את הצעד הנכון, כאשר נשר מהקולג' והצטרף לחי"ר על גבול קמבודיה. עוקצות אותו נמלים, הוא על גבול התשישות ובהתקלות הראשונה שלו (שנגמרת באבדה למחלקה) מאשימים אותו בהרדמות, למרות חפותו. קצת יותר מאוחר, אנו מבינים, בד בבד עם דמותו של טיילור, את החלוקה לשתי הקבוצות העיקריות בסרט, להלן הטובים (ובראשם ווילם דפו בתור אליאס) והרעים (המונהגים על ידי בארנס, בגילומו של תום ברנג'ר). סאל (אדסון) שייך לכאורה לקבוצה השניה. יש לו פחות מעשרים מילים ב"פלאטון", הן כולן מרוכזות באותה סצנה וכאשר הוא אומר אותן, אנו חוששים – יחד איתו - שזו כנראה ההזדמנות האחרונה שלו להגיד משהו. הטבח הנורא שמגיע בסצנה הבאה, זה שמחלק באופן ברור יותר את שתי הקבוצות להמשך הסרט, הוא בחלקו כנקמה על סאל.