הקרב על הארון

    מוציא מהדעת

    העובדה שגל אוחובסקי בחר להגיב לטענות נגדו בטוקבק ראויה להערכה. התוכן המקומם שלו, לעומת זאת, ראוי לתגובת נגד תקדימית של אודי הירש

    אודי הירש

    פעם, כשהייתי צעיר ותמים, חשבתי שהיכולת לקבל ביקורת היא חלק מדרישות המקצוע של עיתונאי. מאז למדתי קצת, על עיתונאים ועל אנשים, והבנתי שלאידיאל הזה אין כל קשר למציאות. בעולם מושלם, שבו אנשים פועלים לפי קודים מקצועיים ברורים ושבו השכל שולט בנפש, אדם שמתפרנס ממתיחת ביקורת על אנשים אחרים היה גוזר על עצמו שתיקה כל אימת שמישהו היה מעז לבקר אותו. אם היה בוחר להגיב, הוא היה עושה זאת לגופו של עניין, באופן שקול ובלי להיגרר להאשמות אישיות. הוא גם היה לוקח בחשבון שכגודל הפרובוקציה גודל התגובה. אלא שעיתונאים הם קודם כל בני אדם. גל אוחובסקי, למשל.

    אוחובסקי התפרנס במשך שנים מכתיבתו הביקורתית, לעיתים ארסית. פרנסתו העיקרית כיום נובעת מהלשון החדה שלו. בטור שכתב בטיים אאוט כינה את מי שהסתייג משידור הסרט "הזמן הוורוד" בעקבות הרצח במרכז הנוער הגאה "איזה הומו שאין לו מושג בכלום". אוחובסקי עובד בלבקר אנשים, ואין כל פסול בכך. רק שאין שום קורלציה בין לשונו המושחזת לבין לבו, שהוא רגיש ופגיע. לכן הוא מתנצח לעיתים תכופות בטוריו עם כל מי שהרהיב עוז והטיל בו ספק, או אפילו רק הביע דעה מעט שונה משלו. אפשר לצפות מאדם במעמדו של אוחובסקי – אחד האנשים החזקים והמשפיעים בעולם הבידור הישראלי כרגע – שיתעלה ויחדל מלהתקוטט בקטנוניות עם כל זב חוטם, אבל אי אפשר לשנות אישיות בלחיצת כפתור. כך הוא בנוי, לטוב ולרע.

    גם השבוע לא הצליח אוחובסקי להבליג על ביקורת. הדס ריבק מחתה כאן נגד הוצאתו הכפויה מהארון של אמן ידוע, שהבריז מעצרת הזיכרון לנרצחים במרכז הנוער. המהלך נעשה בחסות הארץ ואיתן פוקס, בן זוגו של מנחה העצרת, אוחובסקי – גם הוא מטיף עקבי לאאוטינג. בניגוד למנהגו, אוחובסקי לא הגיב לדברים בטורו האישי בטיים אאוט, אפילו לא התקשר למערכת ודרש שתגובתו תתנוסס בסוף המאמר, אלא אשכרה השאיר טוקבק. הצעד האימפולסיבי הזה מעיד, ככל הנראה, שאוחובסקי היה כל כך פגוע שהוא אפילו לא יכול היה לחכות כמה דקות, שעות או ימים כדי להגיב בצורה מסודרת. הירידה אל עם המגיבים דווקא ראויה להערכה; תוכן התגובה של אוחובסקי, שהיתה רצופה באי דיוקים, אטימות ודמגוגיה – ראוי לתגובה נגדית.

    עוד בוואלה! NEWS

    צפו: ירדן ויזל ומיטל ברונר בשופינג כחול-לבן בתל אביב

    בשיתוף HONDA
    לכתבה המלאה

    עצרת זיכרון או נגד הארון?

    ראשית, חוסר הענייניות. אוחובסקי כותב, בין השאר, "קראתי את דבריך, שמלאים בקללות עלי...אולי בגלל שאת עיתונאית אלא אדם שעובד בדרך כלל בהפקה, ולא טרחת לברר פרטים...הטקסט שלך הוא מאכזב בגלל שהוא כל כך עלוב...חשבתי שאת שווה יותר, טעיתי" ועוד ועוד. אחובסקי טוען (וטועה) שכותבת המאמר היא לא עיתונאית אלא "אדם שעובד בדרך כלל בהפקה", וכידוע זהו שלב אבולוציוני לא מתקדם בהרבה מאמבה. זו טכניקה שגורה בפיהם של וכחנים מקצועיים: ראשית, הקטן את בר הפלוגתא שלך למימדים מזעריים, טען שטיעוניו אינם רציניים ושהם אינם ראויים לתגובה – ואז הגב לטיעוניו, שכנראה פגעו במקום רגיש במיוחד.

    הוא לא מסתפק בכך, אלא מלגלג על כלי התקשורת המעפאן שמעסיק אותה: "שלא לומר וואלה באופן כללי הוא אתר שאינו חודר לפרטיותם של אנשים ואינו מפרסם פרטים אינטימיים על פיטוריהם/עבודתם/הזוגיות שלהם בניגוד לרצונם. ככל הידוע לי, במהלך הקריירה שלו לא דילג אוחובסקי בין כתבי העת "תאוריה וביקורת", "ארץ אחרת", מדור תרבות וספרות של הארץ ותפקיד של שופט בכיר בתחרות רובינשטיין, אלא עבר במיטב הטבלואידים הישראלים. כיום תפקידו הוא לעלוב בילדים זייפנים בני 16 (לא חודש פחות, כאן מקפידים על אתיקה!) בתוכנית ריאליטי המשודרת בזכיינית שבשאר זמנה אינה מתמחה באופרות והצגות פרינג'. בקיצור, מי שגר באולפן זכוכית, שלא יזרוק אבנים.

    אלו האמירות הפחות חמורות בטוקבק הארוך והמפורט. וואלה!, הדס ריבק ו"צבא רכלניה", כהגדרתו, יעמדו בדברים הקשים שלו וימשיכו להרוס חיים של בני אדם תמימים. אלא שאוחובסקי מתעקש להזכיר עוד מספר פעמים את שמו של האמן גם בטוקבק שלו, אם למישהו היה ספק במה הדברים אמורים. "הרי התקיים משא ומתן לפני האירוע, הרי דברים הוסכמו... האם זה לא ראוי לאכזבה? האם זה לא ראוי לדיון תקשורתי?". כמה היתממות וצביעות יש במשפט הזה. כשקוראים אותו בעין לא ביקורתית, אפשר להאמין לרגע שהאמן הנסוג עומד בשורה אחת עם יאסר ערפאת, למשל, שקיבל רגליים קרות לפני החתימה על הסכם קהיר ב-1994 וספג את הקללה "בן כלב" מחוסני מובארק. רק שב"משא ומתן" לפני האירוע בכיכר רבין – מושג שמסגיר עד כמה האירוע היה פוליטי ועד כמה נעשה שימוש ברצח למנף אג'נדה– לא נדון עתיד המזרח התיכון, אלא חייו האישיים לגמרי של אדם.

    ממתי צעד משמעותי כל כך, בעל השלכות מרחיקות לכת כל כך, הוא עניין למשא ומתן ומהן בדיוק זכויותיהם של אוחובסקי ופוקס במשא ומתן הזה? האם הדיון נערך בנוכחות נוטריון או עורך דין? איך עבדו ההסכמות האלה? "מרשי ייצא מהארון ביום העצרת, וישליך מאחור את עברו, מטעניו, אישיותו, חששותיו, על מנת לרצות את הנהגת הקהילה הלהט"בית ולהעניק השראה לילדים הומואים בבאר שבע ובקריות"? והאם אוחובסקי באמת חושב שאכזבתו האישית מאפשרת לו להחליט עבור האמן החלטה גורלית כל כך, בקלות דעת רבה כל כך?

    כנראה שכן, מפני שלתפיסתו העצרת יצאה "נגד הסתרה, נגד הארון, נגד הצורך של להט"בים להסתתר". מוזר, הייתי בטוח שמטרת העצרת היתה לכבד את זכרם של ניר כץ וליז טרובישי. זה בסדר גמור לצאת נגד הסתרה, נגד הארון ונגד הצורך להסתתר, אבל זה ממש-ממש-ממש לא בסדר לאלץ אנשים לחדול מלהסתתר. למעשה, הצעד הזה נגוע בחוסר סובלנות ובעיקר בחוסר מודעות עצמית מדהים, בעיקר כי האנשים שנוקטים בו חרטו על דגלם את דגל הסובלנות.

    רגע, אוחובסקי לא סיים: מי שלא יוצא מהארון מסכן את הקהילה כולה. שימו לב ללוגיקה: "היה גם בעל טור סטרייט ב ynet שסיפר על הומו אחד שהסביר לו פעם שהוא לא יכול לצאת כי הוריו ימותו מזה. עוד לא שמעתי על הורים שמתו בגלל שהבן שלהם יצא מהארון. אבל שמעתי על בחור מקסים שנרצח בשבוע שעבר רק בגלל שהוא הומו". אוחובסקי מבטל בהינף יד את כל הדעות הקדומות על הומואים, את כל ההורים שזרקו את ילדיהם מהבית כי יצאו מהארון, את הקשרים שנותקו ואת הקשיים העצומים שכרוכים בצעד הזה. הוא "עוד לא שמע על הורים שמתו", אולי כי הוא לא רוצה להקשיב לדעה שונה או מנוגדת לשלו (אולי הוא לא שמע גם על ההורים שסירבו לבקר בבית החולים את בנם שנפצע במרכז הנוער הגאה, לאחר שנודעו להם נטיותיו המיניות). נראה שלתפיסתו, מי שלא יוצא מהארון הוא אדם אנוכי מאין כמוהו, כיוון שהצעד עשוי למנוע את הרצח הבא. ומהו שברון הלב של הורים לעומת התגייסות למאבק ציבורי כה הרה גורל? אילו טיעונים יכולים להיות לאדם, כשרומזים ששתיקתו עלולה להכשיר מעשה פלילי?

    קרא לי הומופוב

    אסיים בווידוי מזעזע: את הדברים שקראתם עד עתה כתב סטרייט. "מעניין שתמיד נמצא הסטרייט הצדקן שיוצא להגן על הסדר הישן", כותב אוחובסקי בטוקבק. "שקורא בקול להניח למי שבארון להישאר בארון". גם אם אחשד בהומופוביה – זה דינו של כל סטרייט שמעז להתערב בדיון הזה, ככל הנראה – לא אני ולא הדס ריבק קוראים לאמנים להישאר בארון, אלא רק מפצירים בכל אחד לעשות מה שטוב לו – בקצב שלו, בזמן שלו, בהתחשב בנסיבות האישיות שלו, בלי להיאלץ לנהל משא ומתן תמידי עם חברת "אאוטינג כפוי בע"מ". אני יודע שלא הייתי רוצה לנהל משא ומתן עם איש לגבי חשיפת הסודות הכמוסים שלי, גם אם אלה אינם קשורים לנטייתי המינית. במילים אחרות, לא הייתי רוצה שיסחטו אותי. אם היו מפרסמים פרט רגיש הנוגע אליי ללא הסכמתי, הייתי מרגיש שנוקמים בי.

    כאמור, לאוחובסקי יש נסיבות מקלות: הוא בחור רגיש, כי ככה הוא גדל וכך התעצבה אישיותו. עליו לכבד גם אנשים שונים ממנו, שגדלו בנסיבות אחרות, במקום אחר. גם אותם אי אפשר לשנות בלחיצת כפתור. עליו להבין שגם אם הוא התגייס לצבא הלהט"בים בחפץ לב וברצון רב, לא כולם בשלים לכך כמוהו. מעל הכל, חובה עליו לזכור שבסיס הקליטה והמיון אינו ממוקם בסלון ביתו.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully