רעש
שוטטות, הסתובבות לא מכוונת, תנועה ללא מטרה שמונעת על ידי אקראיות היא בלב "מנוף מצביע אל הים". זהו ספרו השני של גלעד כהנא, מנהיג להקת הג'ירפות, וספר השירה הראשון שלו. "מנוף" נכתב תוך כדי שיטוט ברחובות העיר תל אביב ובספר עצמו משולבות מפות הרחובות בהן שוטט כהנא מהם הושפעו, נלקחו בעצם, שירי הקובץ. עורך הספר שמעון אדף הדגיש את המתח או הכפילות בין החדש והישן ההתלהבות ממה שעתיד לבוא אל מול המלנכוליה הנגרמת בשל מה שכבר הלך לאיבוד וטען שהם מהכוחות המניעים של השוטטות בכלל ושל "מנוף" בפרט. גלעד כהנא, שאוטו-קולאז' מעשה ידיו מופיע על העטיפה ובו פניו מורכבות ממפת רחובות העיר, הופך בעצמו לא רק ל"איש ההולך", כשם ההרכב שהקים בעקבות השיטוטים והספר, אלא לכלי קיבול לקולות והמראות שקלט בעודו עובר בעיר.
העיר המוכרת הופכת לזרה במספר מובנים ב"מנוף" (באחד השירים כהנא טוען שהוא זקוק למגדיר צמחים משום שאינו מכיר את שמות הצמחים שאנשים התחילו לגדל); הספר מציע חלוקה מחדש של תל-אביב לפי אזורים, חלוקה שניתן להתרשם ממנה על פי המפות הכלולות בספר ולהבין שהיא נקבעת באופן מוסח ואסוציאטיבי יותר, לפי השיטוט, דרך הרגליים. מהכובשים עד אלנבי, מטרומפלדור עד ברזילי וכו'. כהנא מוותר על מפת השכונות המוכרת, ומייצר מפות שיטוטים ואיזורי חלוקה אורבניים שמושפעים ומשקפים את האופן האקראי בו קטעי שיחות, שברי משפטים ודיאלוגים שלמים (לעיתים נדירות יותר) מגיעים למחבר שלוכד אותם ומארגן אותם בשירים כאילו עשה "גזור הדבק" על מחשב (אוטו-קולאז' מילולי?).
שקט
לפעמים כהנא מפריד עצמו מההמון ולא משתלב בהמולה ["עומד על הגשר, מביט מטה, ממתין לתאונת דרכים, שתשפר את מצב רוחו" (69)]. לרגעים הוא מנסה ללכוד דוקא שקט, התנועה בעיר מאפשרת לו להתרשם לעתים (רחוקות אמנם) מהעיר כאילו היה צופה בסרט אילם. קחו את "תספורות אינטימיות" למשל בהן הוא מסתכל מעבר לחלון ראווה וקובע
"המספרה היא אקוואריום,
כולם מזיזים את השפתיים
ומדברים על כלום,
פולטים בועות כדי לסדוק את השקט" (63).
אך רובו של הקובץ מוקדש לרעשים [צ'יק צ'ק ג'וק (37)], חלקי שיחות ושברי משפטים אותם רשם בזמן אמת, תוך כדי שיטוט (במוחו, על פתק, במחברת, אין לדעת). "מנוף" לא רק נראה כמו מחברת ספירלה, הוא גם מאורגן בצורה ספונטניות יותר, כזו שמאפשרת לשירים לנשום. כמו ספרי טיולים מהם ניתן לתלוש פרקים ולטייל בחברתם בעיר, "מנוף" מציע עצמו כמדריך טיולים מאולתר. בשל כך הוא מסגל לו קצב הליכה שגם בו כפילות: מחד הכל חטוף ומקוטע ומנגד יש זמן להשתאות ולהשתהות, במסורת ה"המשוטט" המפורסם של בודלר או ואלטר בנימין המשוטט מסתובב בעיר ואוסף רשמים, אוגר אותם ומתעד אותם בחטף. כמו תייר שאוסף מזכרות, כהנא צובר מילים ומשפטים שנאספו בדרך. רישומי השיחות והמחשבות שלכדו את תשומת ליבו מגיעים אל הקוראים כניואנסים, כאנקדוטות טרגי-קומיות כמו אותו הומלס שמת ומונח על מפה "ראשו בגולן רגליו עדיין בסיני" (53). חוסר התכלית הוא תכלית בפני עצמו תנאי מהותי לשיטוט, כותב כהנא. "מנוף" הוא מתנה נפלאה לתל-אביב ליום הולדתה המאה. ישנם שירים אותם ניתן לראות כמחווה לשער האחורי (עוד מוסד תל אביב ידוע), במקומות אחרים הוא מציג את העיר ברגעיה היפים פחות, וברגעיו הגדולים הוא מחווה לכתיבה עירונית שנועדה לגלם ולהתמזג ברעש הלבן שהתרגלנו לחיות בתוכו.
גלעד כהנא, "מנוף מצביע אל הים" (הקיבוץ המאוחד)
עוד בוואלה!
מברבר
"הברבור השחור" של נסים ניקולס טאלב הוא רב-מכר בינלאומי, רב-מכר של רבי המכר אם תרצו, "ספר העיון הנמכר ביותר באמזון לשנת 2007" שמספר עיתונים כלכליים בולטים מחשיבים מאוד (לפי העטיפה). כקודמו, "תעתועי האקראיות", גם כאן פורש בפנינו טאלב, סוחר ניירות ערך עשיר ושחצן את משנתו, רק שהפעם הוא אפילו עוד יותר זחוח ומרוצה מעצמו. המסר הוא פשוט: לא ניתן לבסס את הבלתי ידוע (האינסופי) על ידע שהוא סופי ומוגבל (27), לידע ולמידע כאחד ערך מפוקפק (48), העולם השתנה מהר מידי בשביל המערכת הגנטית שלנו ולכן אנחנו מרגישים מנוכרים בתוך סביבתנו (133). כל מסקנה אחרת שנגיע אליה היא פשוט טירוף, עיוות, הטייה, אשליה, הולכת שולל עצמית (אלו המילים שטאלב חוזר עליהם לאורך כל הספר). מזל שיש את טאלב שיאיר את עינינו. באמצעות אינספור דוגמאות ממגוון תחומים, הקפדה על שמירת מרחק והטפה מתמדת "להעדיף ניסוי על פני סיפורים, ניסיון על פני היסטוריה וידע קליני על פני תיאוריות" (131) טאלב שוטף את מוחות קוראיו בפרטים, מחקרים ובמספר דוגמאות פשטניות ואפקטיביות לאורך 390 עמודי הספר. אין מצב שהקוראים השטופים לא יהיו משוכנעים בסיום הקריאה שהוא צודק ושהאקראיות היא העקרון השולט ביקום ויתחילו לחפש אחר "ברבורים שחורים" (תופעות שלא ניתן לנבא אותן).
הדוגמאות שמביא טאלב מעט מיובשות אך לקוחות ממספר רב של תחומים (ראו את האינדקס, את תקצירי הפרקים ואת אינספור המובאות בסוף הספר). באמצעות מטאפורות שחוזרות על עצמן ("ממוצעיסטן וקיצוניסטן" ודוגמת "תרנגול ההודו") טאלב יתיש כל קורא ספקן ויטיף שוב ושוב (ושוב) על החובה של כל אדם חושב להיהפך כמוהו ל"אמפריציסט ספקן" ולהתנגדות לכל האינסטינקטים הסיפוריים והאינדוקטיביים שהנחו אותו עד היום. טאלב משכנע, ללא ספק יש לו קייס, אבל הוא מתיש כל כך שבסוף הקריאה בין אם למדנו מדוע עלינו להימנע מלהיות אותו תרנגול הודו ששחיטתו בחג ההודיה נוחתת עליו בהפתעה, אנחנו מרגישים כמו תרנגול כרות ראש, משום שלאורך 400 עמודים מר טאלב הזחוח אכל לנו אותו. לסיכום הקריאה במנות קטנות ומדודות מומלצת או שתגמרו פסטרמה.
ניקולאס טאלב, "הברבור השחור", מאנגלית: אורי שגיא (הוצאת דביר)