ניק הודג'סון, המתופף של הקייזר צ'יפס, לא מתרגש מהצלע השבורה של ריקי ווילסון, הסולן. ווילסון החליט לבדוק את כישורי הבאנג'י שלו בהופעה מול עשרת אלפים צופים וסיים במיון, אבל " שום דבר חדש איתו, הכל חלק מהמופע, הכל חלק מהרוקנרול", אומר הודג'סון. "לא פעם ראשונה שזה קורה לו".
אולי הוא סוף סוף הבין שאתם מחממים את גרין דיי. מה משותף ביניכם שנבחרתם ללהקת החימום שלהם?
"אני חושב שהסאונד הוא מה שמחבר בינינו, אולי גם החיבה לPאנק של הסבנטיז. צריך לזכור שהם מופיעים מול 50,000 אמריקאים באצטדיון כך שזה די ענק עבורנו, אבל אני עדיין מעדיף לחמם את פול וולר."
איך באמת הולך באמריקה? הרבה להקות ניסו להצליח שם, הרבה יותר נכשלו. מה הסוד שלה?
"קודם כל זה המרחק. אתה מופיע במקום אחד, למחרת אתה 50,000 מיילים משם ואלו אנשים אחרים לחלוטין, אף אחד שהיה אתמול לא מגיע גם לערב למחרת. אבל אם אתה רוצה באמת להבין את ההבדל, אתה צריך להסתכל על הבלק אייד פיז ולראות. זה מה שאנשים לא מבינים. הסוד של ארצות הברית הוא נורא פשוט תהיה כמו הבלק אייד פיז ותצליח".
נראה לי שתוכל להיות יופי של פרגי.
"לגמרי."
קשה להצחיק את הודג'סון, אבל אחרי שאתה נטחן יום אחרי יום ב-NME, כדאי שתהיה מסוגל לגחך על כל הדבר הזה שנקרא "סצנת האינדי של אנגליה". לא בגלל שהיא מעוררת גיחוך, אלא כי זו הדרך היחידה לעבור את מסע הפרך שמתחיל באלבום בכורה מבריק ועתיר שבחים ונגמר בקריאה לעזרה למארק רונסון מה שעדיין לא הספיק לאלבום השלישי להצליח. הפער בין קבלת הפנים המפוארת שנערכה להרכב מלידס לעומת ההמשך, הופך את ההישרדות של הקייזר צ'יפס בטופ האנגלי לסוג של תופעה. וגם אם לא תופעה הם עדיין יותר מצליחים מלהקות כמו Jet. "אין לי מושג מה כותבים עלינו", אומר הודג'סון. "היה כיף באלבום הראשון, נשאר אותו כיף באלבום השלישי, זה לא שאנחנו כותבים שירים אחרת. אנחנו קייזר צ'יפס, אנחנו עושים מוזיקה, לא אכפת לנו מה כל השאר עושים".
עוד בוואלה!
בכל זאת, עוד מעט יסכמו עשור ואתם תוזכרו בכל מקום. איך זה נראה מהצד שלכם?
"מדהים אותי שהגענו למה שהגענו. ניגנו ביחד כל הדרך ונשארנו חברים. אני מסתכל אחורה וחושב על זה היינו בני 10 כשנפגשנו ואנחנו לקראת סוף העשור בלהקה שמנגנת בכל העולם. אנחנו לא חושבים על איך זה משפיע על העולם, אנחנו מתמקדים בקיום שלנו כלהקה."
בכל זאת, אתה לא מתגעגע לימים של אלבום הבכורה?
"הדרך שבה אנחנו כותבים ומופיעים נשארה אותו הדבר. האלבום הראשון יצא בטיימינג מצוין והקבלה שלו הייתה גאונית, אבל אנחנו לא עושים מוזיקה של תאגידים, אנחנו רק הלהקה שעושה מוזיקה שאנחנו אוהבים, לא נעשה מוזיקה שאנחנו לא אוהבים בשביל שיגידו שזה נשמע כמו האלבום הראשון."
איך באמת הייתה העבודה עם רונסון? הוא באמת עושה משהו?
"היה לנו כיף ביחד. הדרך שלו להפיק קשורה יותר לסאונד, למיקסים ובעיקר לאווירה של האלבום. הוא עובד קשה מאד, זה לא שהוא חותם את השם שלו בשביל שיהיה קל יותר להיכנס לרדיו."
הקייזר צ'יפס הוקמו בשנת 1997, בלידס. חמישה חבר'ה ממעמד הפועלים שהעריצו את הג'אם והפכו את ההערצה לקריירה. זה התחיל עם "Oh My God" ו-"I Predict A Riot" ההמנוני. השניים יצאו ב- 2004, ואז "Oh My God" יצא מחדש וההיסטריה החלה. אלבום הבכורה, "Employment" מכר כ- 1.3 מיליון עותקים בבריטניה בלבד. מלבד הכישרון הרב של הלהקה לחבר להיטי פופ עם ניחוח אינדי חריף, בלטה גם הנטייה שלהם לשירים עם גוון סוציאלי, מגמה שהמשיכה גם באלבום השני, "Yours Truly, Angry Mob" וגם השלישי, "Off With Their Heads". לצד זאת, הלהקה לא התביישה לחבר שיר שלם בשם "נה נה נה נה נה", כי ככה זה.
"אנחנו אוהבים לכתוב שירים עם משמעות והנושאים החברתיים האלו מסתובבים סביבך כל הזמן", אומר הודג'סון. "הדרך היחידה לבטא אותם היא השירים, כי יש אנשים שהולכים להיות פוליטיקאים, אבל אנחנו הלכנו לכתוב שירים, כי אתה רואה את החיים ואתה רוצה לכתוב על זה. עם זאת, לכל השירים יש גוון Pאנקי, סאונד בריטי חריף, אז לא אכפת לי אם זה נה נה נה נה, העיקר שהלהקה שעושה רעש, בין אם זה 'נה נה נה נה' או 'Angry Mob', עם השורות "אנחנו צריכים בידור כדי להוציא אותנו מהרחובות".
עוד בוואלה!
ומה אתה מעדיף?
" 'Angry Mob' שיר יותר טוב, בלי ספק."
קייזר צ'יפס יופיעו בישראל במסגרת פסטיבל נון סטופ מיוזיקס שמארגנת חברת פלאפון, ב-19 וב-20 באוגוסט בגני התערוכה בתל אביב. הקייזר צ'יפס יופיעו ב-20 באוגוסט.