עו"ד מעט

באחת השיחות הביזאריות שערכתי עם עוד אחד מחבריי בעלי המוח המעוות, ניסינו, בני טובים שכמונו, לדמיין בית כלא. "אתה יודע", הוא אמר לי, "בכלא לא אוהבים אנסים. אפילו בין האסירים הם מוקצים. בגלל זה שמים אותם באותו תא, ושם הם חוגגים אחד על השני". הגיוני, לא? לפחות לפי "פרקליט אנונימי", כנראה שככה זה גם אצל עורכי דין, ואפילו בלי הסתייגות ה"להבדיל". משרד פרקליטים הוא גן חיות אכזרי מלא ביצורים סדיסטיים, מוצף בוורקוהוליקים חסרי מצפון, שלא ברור איזו מההנאות שלהם גדולה יותר: להתעלל בכל דבר שזז במשרדם, או לחייב את הלקוח על כל שנייה שנוקפת.

השם "פרקליט אנונימי" נלקח מבלוג של המחבר ג'רמי בלקמן, שהחל לפרסם אותו כשהיה סטודנט למשפטים. גיבור הספר הוא עו"ד ותיק מלוס אנג'לס. אשתו הפקצה היא "רעיה אנונימית", בנו הוא "בן אנונימי" והעובדים במשרד הם "הפצצה", "המוזיקאי", "החנפן" וכד', איפול המוכר לנו היטב מהווי הרשת. הוא חי, כמו רבים מאיתנו, בשני עולמות. ביומיום הוא שותף במשרד עורכי דין, שמנסה בכל מחיר להקיז את דמם של יריביו, במיוחד את זה של "השמוק", שותף אחר שמנהל אתו מרוץ צמוד למשרת השותף הבכיר. אין לו מצפון, הוא אדם אגרסיבי, רע וחסר כל רגש, בניגוד לעולם האינטרנט, שבו הוא מפגין מעט יותר אנושיות. בת בריתו היא "אחיינית אנונימית", סטודנטית צעירה למשפטים שמסרבת בשלב זה לוותר על האידיאלים שלה, אבל הסימנים מראים שתגמור כמוהו. היא היחידה שיודעת על חייו הכפולים. זאת אומרת, היא היחידה שיודעת על שהבלוג שלו, שהיא עצמה דאגה להפיץ, והופך להיות פופולארי, מה שגורם לו להיחשף כשאחד העובדים במשרד מזהה את הכותב. כי מה לעשות, הכפר הגלובלי של ימינו קטן הוא, ואם לא תיזהר, דברים מאוד מעניינים יקרו.

בלקמן סוגר חשבון עם אמריקה התאגידית והמאוסה, זו שרמסה מזמן את הערכים האנושיים והתמכרה לתככים ולכסף. אמריקה הזו נטולת כל רגש וחזון, וכל מטרתה היא לעשות כסף ועוד כסף בלי למצות את האפשרות ליהנות ממנו. בהיעדר התמריצים הללו, פונים אנשים לפיתרון הקל והנגיש ביותר – האינטרנט. כאן מבליט בלקמן את כוחו של עולם הבלוגים בגילוי הסודות האפלים ביותר, וידויים שלא היו מתפרצים בשום צורה אחרת והתמכרות לאקסהיביציוניזם דווקא מצד אנשים שביומיום חייבים לשמור על דיסקרטיות מוחלטת. פרקליט אנונימי קורא לקרוביו בשמות קוד עלומים, אבל מתאר כל צעד בחייהם בפרטנות שממחישה את הפרדוקס האינטרנטי. הוא יודע שהוא עלול להיחשף בכל רגע, ועדיין ממשיך לקרב את היד אל התנור הלוהט, כמעט מבקש ביצרו המזוכיסטי לקבל את הכוויה.

וכך נוצר היפוך תפקידים שבו העולם שבחוץ הוא השקרי והוירטואלי הוא האמיתי, זה שבו אסור לך לטעות ובוודאי שלא להונות אף אחד. שם במשרדים בלוס אנג'לס מותר לך אפילו לרצוח, אבל באינטרנט אל תבדה כזבים. כשפרקליט אנונימי נתפס על חוסר דיוק באחד הפוסטים, הוא מקבל בראש מקורא ותיק (עמ' 206): "תזכור שאם אתה ממציא מעשיות, אתה מרמה את הקוראים שלך. אם הכתיבה שלך היא בסך הכל הזדמנות לשקר ולומר שאתה מגניב כמו שהיית רוצה להיות, אז מה הטעם? חלק מהקסם של הבלוג הזה הוא שדרך הדברים שאתה כותב אתה מצטייר כאדם הרבה יותר אמיתי ממה שאתה נראה פנים אל פנים".

הספר ממחיש היטב את היחסים הבעייתיים שיש לכולנו עם השילוב שבין חיי הרשת לעולם שבחוץ, עם הרצון להיחשף ובו זמנית להישאר מאחורי פרגוד, עם יצרי המציצנות והרכילות שיכולים לקחת אותנו למחוזות לא בריאים. ועם זאת, למרות הקלות שבה יכול היה בלקמן להפוך את "פרקליט אנונימי" לקאלט אמיתי, הוא מפספס בגדול. הוא מגזים במודע, אבל גם כשמגזימים צריך לדעת איפה הגבול. בניגוד, למשל, לסרט השופך של מייק ג'אדג' "מהומה במשרד" (Office Space), שבו יכול כל עובד הייטק לזהות את עצמו וכל אחד אחר להזדהות אתו, "פרקליט אנונימי" מוציא את ההנאה שיש בללעוג למערכת. הסגנון האובר-אגרסיבי חסר טעם לעתים, מנטרל כל ייצור של סאב-טקסט ובעצם מגיש לקורא את המסר בכפית. מה שכן נזקפת לזכותו היא העובדה שאם אתם חושבים ללמוד משפטים ומתלבטים, אחרי הספר הזה הבחירה שלכם תהיה קלה יותר.

ג'רמי בלקמן, "פרקליט אנונימי"/ תרגמה – יעל סלע שפירו (הוצאת כתר)