באסה או קלאסה

את בלינק 182 יצא לי לראות עוד לפני שהם התפרסמו, בפסטיבל סקייטבורד שנכחתי בו בסן דייגו. נדמה לי שכבר הזכרתי את האירוע הזה בהזדמנויות שונות, אבל בהקשר של בלינק אני חייב לחזור עליו שוב, כי הם באמת היו השוס של הפסטיבל (אחרי שהם הופיעו ונצפו עם פירסינג בצדי הפה, דוכן הפירסינג במתחם סבל מפיצוץ אוכלוסין). בדומה לגרין דיי, עוד להקת ניו-סקול פאנק עם אספירציות פופיות, גם לבלינק היתה נוכחות בסצינת הפאנק הקליפורנית – זו שמרכזה הוא אורנג' קאונטי ולהקות כמו NOFX ופניווייז- במשך הרבה שנים, ללא טיפת אימפקט מחוצה לה. הם הוציאו שלושה אלבומים שלא זכו לשום תהודה או הצלחה ואיימו להיות עוד להקת פאנק שנשארה מנת חלקם של סקייטרים בלבד.

ואז, שלושה ימים לפני הפסטיבל, שחררו בלינק סינגל שנקרא "What's My Age Again?". מאותו רגע אי אפשר היה לפתוח את תחנת הרדיו K-Rock (שכמה מפתיע מתמחה ברוקנרול שלא מטריד אף אחד יותר מדי) מבלי לשמוע שם את בלינק 182 כל רבע שעה, ואני לא מגזים. אם חשבתם שהרדיו בארץ טוחן שירים, ממאיס ומשניא אותם, כנראה שלא פתחתם אף פעם רדיו אמריקאי. שם, ובייחוד בתחנות נישה כמו קיי-רוק, כשרוצים להחדיר שיר לתודעה עושים את זה בלי רחמים, עם אלקטרודות שלוחות לתוך המוח. השיר הזה הפך את בלינק להרכב הכי מדובר באותו פסטיבל ובהמשך הביא להם גם את הפריצה המיוחלת, שנמשכה על פני שנתיים. האלבום הרביעי שלהם, "Enema of the State" (בדיחה על משחק המלים המשומש בין חוקן ואויב), הפך לרב-מכר אמיתי רק בתחילת העשור הנוכחי, עם סריית להיטי פאנק-פופ, ובעיקר עם הקליפים המדחקקים שהתלוו אליהם.

העניין הוא שבלינק לא באמת היו להקת פאנק. הם היו להקת פופ טהורה, שהשתמשה בדיסטורשן כדי לפנות לקהל קצת אחר, כזה שלא קונה את הדיסקים שלו בוולמארט. כמובן שזה נכון לומר שגם הסקס פיסטולז היו בסופו של דבר להקת פופ, אולם זו הסתכלות רטרוספקטיבית בלבד. זה נכון גם שסצינת הפאנק של אורנג' קאונטי היא פופית מיסודה, אלא שאצל בלינק המינונים והריכוזים השתנו לבלי היכר. לבלינק, בזמן אמת, היה יותר במשותף עם אנ' סינק ובקסטריט בויז מאשר עם הפיסטולז, בלאק פלאג או דד קנדיז. זה לא בהכרח דבר רע; זה רק מלמד על צדקנות, מכיוון שברמת היומרה הם נשארו טהורים כאילו הם מינימום פוגאזי, ולא להקה מסחרית לכל דבר בלי טיפת מחיובות או אידיאולוגיה. זו הסיבה ש-"All the Small Things" הוא השיר הכי מרגיז שלהם. הוא לא שונה מהותית משום שיר אחר שכתבו - פזמון מדבק, קול מנוזל, גיטרות מרעישות שהן בעצם מרוסנות ומלודיה מאוד קליטה – עם הבדל אחד ענק: הקליפ שלו.

הקליפ של השיר מורכב כולו מפרודיה על קליפים של להקות בנים. בלינק 182 לועגים לכל אותם ג'סטינים, משום שהם משוכנעים, או יותר נכון מנסים לשכנע את המעריצים, שהם שונים מהמסחרה הדוחה הזו. כאילו שאצלם בשירים אין "נה נה נה נה נה", ואין נוסחאתיות. הם הרי לא נהנים לחשוף את הגוף המקועקע והמיופייף שלהם. לגרין דיי לפחות היה אלבום אחד פצצתי לפני שהם נפלו קורבן לתדמית של עצמם; בלינק 182 דילגו אפילו על השלב הזה. כן, אז היה להם מתופף מפלצתי. אז מה? הסולנים שלהם הם שני יללנים מעצבנים ומתנחמדים ובמוזיקה שלהם אין שום דבר מעניין באמת. רק שבלונות סתמיות וממוחזרות. יותר טוב שלא יתנשאו על להקות בנים, למה שיר כמו "Bye Bye Bye" הם בחיים לא יכתבו.