מחלת הנשיקה

עם פתיחת הקטע הדרומי של כביש 6, יש מקום שנפגע. פונדק ורדה וחביתת הירק שלה הקרויה פופאי. מתברר שהנוסעים עוקפים את צומת מסמיה בו נמצא הפונדק שמספק לחיילים את כל מה שהם צריכים: חביתה מטוגנת בפחמימה ריקה. כששירתי בדרום, אני זוכר את העצירה אצל ורדה, את ההכרח לקנות אצלה, שנובע מלחץ חברתי ומחסור במקום באמת טוב לעצור בו. חביתת הירק של ורדה היא טעם החופש, היא הזיכרון הקולינארי האחרון לפני שניזונים מהמטבח בשבטה או צאלים. אוכלים כי זו הנקודה האחרונה. אוכלים גם כשלא רעבים, אוכלים כי חייבים לקחת ביס אחרון של אזרחות. החביתה עצמה היא לא יותר מסתם עג'ה, אין בה תרד והיא לא קשורה לפופאי כלל. היא סתם עוד חביתה עם פטרוזיליה שטחובה בתוך פיתה. המחיר שלה מופקע, וורדה עצמה מדגמנת סימפטיות וכל הזמן שואלת "לשים לך עוד טחינה בפופאי חייל"? קטע כביש 6 החדש מאלץ נהגים לדלג על החביתה וכך יקום דור שלא יידע את פופאי ולא את ורדה. וטוב שכך.

בעקבות מגיפת שפעת החזירים קורה דבר מעולה. אנשים מתרחקים אחד מהשני. יש אנשים בינינו שחייבים קרבה פיזית עם הזולת, הם מנשקים ומחבקים. ועכשיו אומרים להם הרף. יש שפעת חזירים באוויר. אין עוד חובה ללחוץ ידיים לזרים. אפשר לנופף מרחוק ולהגיד בחביבות "שפעת חזירים אתה יודע...". די למבוכה בנשיקות לדודה עם לחיים מזיעות, גם ככה אף אחד לא יודע מאיזו לחי להתחיל, ותמיד יש סכנה ברורה ומיידית של התנגשות פיות, פשוט נחייך ונסנן, "נוותר הפעם.. שפעת חזירים". המנהג המטרחן של ביקור חולים הולך ונמוג, ביקור יולדת על תינוקה הטרי מסוכן ולכן לא מתקיים עוד, ועכשיו מדברים על הפסקת נישוק מזוזות. שפעת החזירים מעודדת ריחוק בריא בין אנשים, ונותנת גושפנקא לאנטי-סוציאליות ברוכה. אין רע בלי טוב.

על הרצח וביתור הגופה ברמת גן אומרים השוטרים ש"זו אחת מפרשיות הרצח המזעזעות בתולדות המדינה". תכף יבוא הפירוט, איך בותרה, כיצד נשרפה ולאלו פחי אשפה הושלכה. עד כמה הפרשה מזעזעת? יותר מזעזעת מפרשית נועה בת ה-3 שאביה "חנק אותה למוות בעזרת ניילון בשנתה", יותר מזעזעת מרצח רוז פיזם שסבה "הכה אותה, חבט בה, הכניס אותה והשליך אותה לירקון", ואיך היא בהשוואה לפרשת דנה בנט "חנק אותה, רגם אותה באבנים ושרף את גופתה"? למה אי אפשר לחסוך מאיתנו את הפרטים? אין רצח רגיל, נחמד או סתם רצח סטנדרטי. כולם מזעזעים. חלוקת ציונים לרציחות היא כדי להצית את הדמיון שלנו, כדי שנהייה מחוספסים עמידים ומחושלים יותר לקראת הרצח המזעזע הבא בתולדות המדינה.

הסדרה המדוברת "מחוברות" עוקבת אחרי חייהן של חמש נשים. אין ספק שהדמות הטרגית בסדרה הוא בעלה של דנה ספקטור. דנה חיה ואלכס סובל. דנה קמה, דנה לא נמה, דנה כותבת בלילה, דנה מעשנת. ואלכספקטור סופג. דנה רבה, דנה כועסת, דנה רוצה לעשות סקס מול המצלמה ואלכספקטור מתנגד. דנה מסתובבת, דנה נרגנת, דנה לא מרוצה ואלכספקטור מכיל. דנה מתעלמת מהילדה, דנה צועקת על בעלה. והוא סובל, סופג ומתנגד. אלכס הוא גיבור, גבר שנמחץ ונרמס תחת שנינותה הלא יודעת גבול של עיתונאית נרקסיסטית, שמעדיפה לכתוב טור מאשר לקרוא ספר לבת שלה. אוהבים אותך אלכס.