חשיפה: יש לה כסף

התאמה בחיים בין שני משתנים היא דבר נדיר וקסום. משום מה, בעולמנו המרושע, הרמוניה מעין זו היא מצרך נדיר עד כדי כאב. לכן, בדרך כלל הלב מתרחב נוכח שני גופים המשתלבים בתצורתם. לעומת זאת, הסרט "האשה העשירה בישראל" בבימויו של שרון גל ובהפקת חדשות ערוץ 10 מעורר מקסימום גיחוכון. אכן קיימת בו התאמה מושלמת - בין העילגות של הגברת שרי אריסון לבין השפה העיתונאית - אם אפשר לקרוא לה כך בכלל - המגומגמת שבה הוא עשוי.

בתום הצפייה במה שכינו בערוץ 10 "סרט שיציג את שרי אריסון כפי שמעולם לא ראיתם" בראש מניין השאלות שמעלה דמותה של שרי אריסון (ורובן עוסקות במידת החיבור שלה למציאות, לתחום בריאות הנפש ולאינטליגנציה המצופה מהאישה החזקה במשק) השאלה הראשונה שמקננת במוחו של הצופה היא: "מה זה היה הדבר הזה"?.

ממתי 20 ומשהו דקות - לא אסתטיות או מוקפדות במיוחד - נקראות "סרט" (ועוד במסע פרומואים אגרסיבי שכמעט השתלט על מהדורת החדשות) ומה בדיוק לא ראינו קודם? את שרי אריסון בוכה במחלקה אונקולוגית? את שועי הארץ (פרופ' גבי ברבש ואוריאל רייכמן) מתחנפים לנדבנית ומסיטים את ראשם הצידה במבוכה כשהיא מתחילה עוד פעם עם מלמולי הניו אייג' הסהרוריים? גם ראינו בעבר את האישה העשירה להחריד והמבוהלת להפליא אומרת שכל העולם נגדה ושהיא עברה "תהליכים כואבים" וחיה "בעוני גדול". מה זה "תהליכים כואבים" ואיך "שרי אריסון חיה בעוני גדול?" לעולם לא נדע. כי "הסרט" לא מפרט וכך נשאר שטחי, נדוש, עילג ומנסה לרצות. מזכיר מישהי?

נכון, שרי אריסון היא שק, שנחבט יתר על המידה. בסך הכל מדובר באשה שלא פשעה, שפר עליה מזלה לרשת הון, ולשבחה ייאמר גם שהפעילות הפילנתרופית שלה היא מהענפות בקרב הטייקונים המקומיים. כן היא עושה המון כסף, וכמו כל בעלי ההון נהנית מפריבילגיות לא רעות בגזרת ההון-שלטון, ואיש אינו שוכח את פרשת הפיטורים העגומה בבנק הפועלים, אבל עדיין היא יכלה לעשות בוכטות ולא לנקוף אצבע למען הנדכאים והחלכאים. ולא כך.

אפשר היה לעשות על אריסון סרט חומל - סרט טוב לא צריך בהכרח לקרוע לגזרים את המרואיין. דמותה של האישה המפחדת לצאת מהבית ללא 6 בני לוויה (המוכנים לזנק בכל שנייה כדי למזער את הנזקים שמפיק פיה) מזכירה את הילד, שהלב נחמץ למראה גוו השפוף, בעודו פוסע למגרש המשחקים עם שקית המסטיקים שנתנה לו אמו בכדי לקנות את לב הילדים.

אבל בסופו של דבר נשארנו עם תמונת דמעותיה על רקע כינורות שניסו ללחוץ על בלוטות הדמעות, המאפרת שתיקנה את האייליינר וכתב/במאי שכל כך ניסה שלא לפגוע במרואיינת שלו, עד שנשאר עם כתבת פרווה שמזיקה לה אפילו יותר.