אנחנו שעירים, לעזאזל

* האמריקני הממוצע, ולכן גם הוליווד, נתקלים בקושי להבחין בין היהודי, שהוא בבסיסו ניו יורקי, היפוכונדר נלעג, נשי, חיוור, אירופאי, דובר יידיש ועוד אינסוף קלישאות; לבין הישראלי, השזוף, שרירי, בטוח בעצמו, נושא עוזי, כהה, דובר עברית ומזרחי. ההבדל התהומי בין וודי אלן ללירון לבו, או לחילופין בין פראן דרשר לבר רפאלי, קצת מבלבל אותם. החוקר פול בריינס טבע את המושג "רמבוביץ'" כדי לתאר את היהודי השרירי והלוחם שמקס נורדאו ראה בעיני רוחו ושהקולנוע האמריקני הפך בשר ודם. אקסודוס (אוטו פרמינג'ר, 1960), היה רגע מותו של הנעבעך הגלותי והולדתו של הרמבוביץ' הישראלי – ארי בן כנען. מינכן (סטיבן שפילברג, 2005) ואל תתעסקו עם הזוהאן (דניס דוגאן, 2008) מנסים בו בזמן להנציח ולפרק את המיתוס הזה. רבות נכתב על דמות היהודי בקולנוע. לא מעט גם על דמות הערבי כ"באד גיי" אולטימטיבי, בעיקר עם סיומה של המלחמה הקרה. אבל כמעט כלום לא נכתב על הישראלי על-פי הוליווד, אולי כי הוליווד הצליחה בינתיים לעשות מישראל סלט ערבי אחד גדול.

* עוד לפני אקסודוס, בהשפעת יהדותם של קברניטי עיר הסרטים ולמרות חששותיהם, החלה דמותו של היהודי בקולנוע לעבור טרנספורמציה קיצונית. לא עוד שיילוק ופייגין: תראו איזה גבר הבן-חור הזה! עשרת הדיברות (ססיל ב. דמיל, 1956) מכר את המיתוס, קירק דאגלס הראה בספרטקוס (סטנלי קובריק, 1960) שגם שחקן יהודי יכול להיות גיבור אמריקני, ובהסכם ג'נטלמני (איליה קזאן, 1947) הם גילו שלא קל להיות יהודי אפילו אם אתה גרגורי פק, ויותר חשוב: שלא כל היהודיות הן ברונטיות שמנמנות – יש גם בלונדיניות שוות. וכך, אחרי עשור פלוס של א?פוסים בסנדלים ודרמות עם יהודים חתיכים, אקסודוס הוצג בפני קהל שכבר הפנים את זהותה של ישראל כמין אמריקה קטנה בתחילת דרכה, שממש כמוה שלחה את הבריטים הביתה ואף הצליחה להתנער מהאינדיאנים / ערבים.

* באופן די מפתיע, דמות הישראלי שנולדה מתוך הלך רוח זה, מצליחה לשרוד כבר כמעט חמישים שנה, והיא במידה רבה תוצאה של אותה סכיזופרניה תרבותית בה לוקה הוליווד. כך ניתן להסביר את הפער העצום בין ישראל כפי שהיא מוצגת בעיתונות הליברלית ונתפסת על-ידי קולנוענים בעלי ראיית עולם שמאלית מובהקת, לבין הישראלי, גיבור המלחמה הסקסי, שמככב בסרטים. מה שעוד יותר משעשע הוא הפער בין תפיסתה של הוליווד את הישראלי לבין תפיסתנו שלנו את עצמנו, ובעיקר הבלבול שהיא חווה בניסיונותיה לאפיין אותנו מבחינה אתנית ותרבותית תוך שימוש בכלים העומדים לרשותה כמו דיאלוג, ארט וליהוק.

* רוברט סמייגל (Smigel) הוא תסריטאי ובדרן יהודי אמריקני שנולד ב-1960, השנה שבה יצא לאקרנים אקסודוס. סמייגל היה חבר מערכת בסאטרדיי נייט לייב, ולימים הכותב הראשי של קונאן אובריאן. את אל תתעסקו עם הזוהאן הוא הפיק וכתב יחד עם אדם סנדלר וג'אד אפטאו. עוד בתחילת שנות ה-90' פיתח סמייגל את דמות הישראלי היורד, סוחר האלקטרוניקה וחובב הדיסקו, בסדרת מערכונים שכתב עבור סאטרדיי נייט לייב. בנודע שבהם, "Sabra Price is Right" מגלם טום הנקס את אורי שולמסון, מנחה שעשועון מוטרף ומנהל חנות למכשירי חשמל במנהטן (רחוב 47, בין ברודוויי לשדרה השישית, אי אפשר לפספס את זה – מסביר הכרוז). במהלך המערכון מנסה האנקס, בעזרתם של אדם סנדלר ("אבי") ורוב שניידר ("יוסי"), למכור לאמריקנים ממוצעים מכשירי חשמל באיכות מפוקפקת (אצלו טלפון אלחוטי הוא פשוט טלפון שחתכו לו את החוט) של יצרנים לא מוכרים (כל הרכיבים בפנים זה סוני וטושיבה מקורי כמובן). עם המתחרה האפרו-אמריקני (כריס רוק) הם מתקשים להתמודד ופשוט נותנים לו מיקרוגל במתנה כדי שילך. עם המתחרה המוסלמי (דיינה קארבי) הם מתחילים לריב אבל מהר מאוד מוצאים שפה משותפת סביב האהבה לדיסקו.

* אקסודוס הוא סרט שהכריחו אותנו לראות ביום העצמאות כשהיינו קטנים. לישראלים שם קוראים "Palestinians". לא מוחמד בכרי וגם לא זכריה זביידי: הפלסטיני הכי חתיך אי פעם הוא בכלל פול ניומן!

* התרגשות משונה אחזה בי כשהגיע אותו רגע בהיום השלישי (רולנד אמריך, 1996), שבו היהודי והכושי מוצאים סוף-סוף את הדרך להפיל את ספינות-החלל של הפולשים האלימים, וממהרים להעביר את המסר לשאר בני-האנוש. לרגע אחד אנו רואים דגל ישראל: הוא מצויר על זנב מטוס-קרב בבסיס רב לאומי מאולתר אי שם במזרח התיכון, ותחתיו מכונסים ישראלים וערבים שכבר קלטו שהמלחמות המטופשות שלהם ממש מיותרות לנוכח האיום המשותף מבחוץ. אמנם לא פרגנו לנו שוט של חייזרים בטיילת של תל-אביב או מול הכותל המערבי – אבל בהקשר הצבאי פתאום נזכרו שם בחברים מישראל.

* זוהאן דביר וארי בן-כנען קרובים יותר משנדמה. שניהם סופרמנים: זוהאן מחסל במו ידיו ארגוני טרור שלמים, ארי יוצא עם שריטות קלות כמנצח מוחלט גם על צבא הוד מלכותה וגם על כל צבאות ערב. שניהם "יורים ובוכים": לוחמים בעל כורחם, בעלי נפש רכה המסתתרת תחת מעטה של קשיחות מצ'ואיסטית. זוהאן רוצה בסך הכל להיות מעצב שיער, ארי לעבוד את אדמת הקיבוץ בשלום, ובשני המקרים אלה הנשים שאיתם שמסייעות לרכות לעלות אל פני השטח. שניהם גם מאהבים אדירים, מיותר לציין: זוהאן אינו רק מלך הבנות של תל אביב אלא גם מש?גל את כל קשישות ניו יורק, בעוד ארי מצליח בקלילות להשכיב את אווה מארי סיינט, האלמנה המסורה, השיקסע, הבלונדינית והקצת-אנטישמית, על גבעות האירוסים בגלבוע.

* בנקמת הפטיש העברי (ג'ונתן קסלמן, 2003) מגלם אדם גולדברג גיבור אקשן חסידי מניו יורק שיוצא למשימה להציל את חנוכה. מדובר בקומדיה מגוחכת ומוגזמת, ווריאציה יהודית לסרטי הבלאקספלויטיישן, והמסר הוא ברור: רק בעולם פנטסטי יכול יהודי אמריקני להיות גיבור אקשן. על פי מינכן ואקסודוס זכות זו שמורה לישראלים בלבד.

* אדם סנדלר מגלם את זוהאן דביר. מה זה זוהאן? עיוות של זוהר? בחירת השם מדגימה את השרירותיות המאפיינת אלמנטים רבים בעיצוב דמותו. סנדלר, סמייגל ואפטאו יודעים שזוהאן הוא יהודי, ויהודי זה יידיש ובייגל עם לקס וסבא וסבתא. קל למצוא בעולמו של זוהאן את העולם שלהם, בעיקר בסצנה שבה זוהאן יושב לארוחת ערב עם הוריו המבוגרים, שנראים, נשמעים ומתנהגים קצת כמו מורטי והלן סיינפלד. אבל הם גם יודעים שזוהאן הוא ישראלי, לכן המבטא כולל את האות ח' גם כשלא צריך אותה (חוסטרליה), עיצוב בית ההורים הוא לבנטיני לחלוטין והחומוס זורם כמו יין. הסלט מגיע לשיאו כאשר זוהאן וחבריו משחקים "האקי סאק", משחק מסירות ברגל של ילדי קולג' אמריקניים (יהודים?), שאופייני, על-פי הסרט, לישראלים. עיוות של תופעת המטקות? לא ברור.

* בשחייה לילית (2002) של ליסה חולודנקו (Cholodenko), מי שעשתה גם שימוש באותיות עבריות בארט של משולש מצולם (1998), מגלמת נטשה מקלהון היפה רופאה בשם שרה. כשאחד הגברים בסרט מתפעל מהמבטא שלה, שרה מסבירה שהיא מישראל. "איזה קטע" אומר הבחור, "אני בדיוק אוכל בייגל". בשבילנו בייגל זה משהו אמריקאי שהגיע הנה באייטיז. בשבילם זה משהו שרק יהודים מניו-יורק יודעים לאפות כמו שצריך.

* זוהאן הוא דמות קומיקס, מופרך, מוגזם ומגוחך. ניתן למצוא סביבו ישראלים יותר אותנטיים, בעיקר בקרב חבורת היורדים המדוכאים שהוא פוגש בניו יורק, במרכזה נמצא אורי (עידו מוסרי). אלה הם בניו של הישראלי הסמייגלי מהמערכון: נוכלים מקסימים וחרמנים שמאופיינים יותר מכל על-ידי חוסר עדכון תרבותי. הם אוהבים דיסקו ומתלבשים כמו פורטו-ריקנים מהאייטיז. אפילו התספורות של זוהאן עצמו לקוחות מעידן אחר. סמייגל עלה לא רק על הקטע האנכרוניסטי שלנו אלא גם על הצליח לשים את האצבע על הישראלים הצעירים שמגיעים לניו יורק אחרי הצבא ונתקעים בעבודות שחורות, במובינג, בפלאפל, באלקטרוניקה.

* גם לארי בן-כנען, כמו לזוהאן, יש סייד-קיק קטן ושחרחר שמייצג ישראליות אחרת. באקסודוס קראו לו דב לנדאו (סל מינאו הטוטאלי) ולו ניתנה המשימה כפוית-הטובה של הצגת הנראטיב הרוויזיוניסטי. דב שרד את מחנות ההשמדה רק בגלל שעזר לקבור יהודים, נאנס ונוצל כעבד-מין בידי הנאצים. במשך רוב הסרט הוא בעיקר הולך מכות עם אנשים, וחוזר להיות גבר שלם רק אחרי שהוא נשבע אמונים לאצ"ל ולגלריית הפאלוסים שמציעים לו שם. חמשים שנה אחר-כך (בשנים של קולנוע), הוא מוכר טוסטרים ב-47 והשישית.

* הישראלי הסמייגלי צץ לו פתאום גם במגנוליה (פול תומס אנדרסון, 1999), בתפקיד אבי וסולומון סולומון, בעלי "האחים סולומון אלקטרוניקה" שמפטרים את וויליאם ה. מייסי ומסרבים לעזור לו במימון ניתוח אורתודנטי. נציג נוסף מופיע לרגע בהאורח (2007) של תומס מקארתי, שם קוראים לו זאב והוא מוכר פיצ'יפקעס מארץ הקודש בבאסטה קטנה. נדמה שבסרטים המתארים מציאות אורבנית מניו-יורק או לוס אנג'לס, הישראלי הזה לאט לאט מחליף את מקומו של רמבוביץ' סוכן המוסד.

* איפשהו בין זוהאן דביר לארי בן-כנען נמצא גם אבנר, גיבור מינכן של סטיבן שפילברג. מינכן ראוי לדיון מעמיק ורציני יותר, שכן הישראליות עבור דמויותיו אינה רק אפיון שטחי כמו "גבוה" או "כבאי", אלא זירה לעיסוק בהיסטוריה, תרבות ומוסר. על שלל השחקנים הישראליים המופיעים בו, ובגלל סך כל המשמעויות של שם המותג "סטיבן שפילברג", קשה להתייחס למינכן כמוצר הוליוודי שרק במקרה מופיעות בו דמויות של ישראלים: הוא כמעט קו-פרודוקציה. ובכל זאת, השפה אולי מורכבת ועשירה יותר, אבל הסיפור אותו סיפור: גם אבנר הוא סופרמן, גם הוא יורה ובוכה, וגם הוא נהנה מסצנות סקס מרטיטות עם איילת זורר בין התנקשות להתנקשות.

* סוכן המוסד הוא דמות ישראלית די אהובה על יוצרי קולנוע אמריקניים. במלחמתו של צ'רלי וילסון (מייק ניקולס, 2007) התסריטאי ארון סורקין מציג בפנינו את "צבי", איש ביון ישראלי ותיק ומחוספס, שמתווך עסקת נשק בין טום האנקס למצרים בסצנה משעשעת שבה המתיחות הצבאית בין ישראל לשכנתה ממערב מזוככת לכדי דו-קרב של שנינויות בזמן מופע ריקודי בטן. בפרנטיק (1988) של רומן פולנסקי, צמד סוכני המוסד מוצגים כאנשים אולטרה-אלימים ומאוד מפחידים, אולם בשורה התחתונה הם מתגלים כמוסריים יותר ממתחריהם דוברי הערבית, שכן הם נמנעים מאשכרה להרוג מישהו. בן קינגסלי מגלם סוכן מוסד בהמשימה קרלוס (כריסטיאן דוגואי, 1997), סרט ריגול מבולבל שנכתב על-ידי אדם מסתורי בשם סבי ה. שבתאי. קינגסלי, בתפקיד "עמוס", מאופיין כמכונת הרג מאומנת היטב שדוגל במקצוענות מעל הכל. הוא משמש כדמות אב לגיבור (קצין צי אמריקני שמגויס למשימה חשאית עקב דמיונו הפיזי המדהים לטרוריסט הבינלאומי קרלוס), ניחן באנגלית אוקספורדית ורק לעיתים רחוקות משחרר איזה "אוי" או "נו" יהודי.

* הסלט חוגג גם בסדרה של סורקין, הבית הלבן: אלי דנקר גויס כדי לגלם את שר הביטחון הישראלי שזכה לשם המצער "דורון מזר". לאורך העונות החמישית והשישית מגיח מדי פעם ראש-הממשלה הישראלי "אפרים זהבי", המכונה אלי. למה אפרים מכונה אלי? כנראה זה נשמע להם מספיק קרוב. הרי גם בין בנג'מין לביבי אין יותר מדי קשר. בגדול, דמויות הישראלים בסדרה שימשו כלא יותר מקישוטים ועזרים לקידום האג'נדה השמאלית של סורקין (ושל נשיאו הפיקטיבי ג'ד בארטלט). לפלסטינים היה קצת יותר מעניין שם: מכרם חורי בתפקיד יו"ר הרשות קיבל הרבה יותר פרקים וגם נהרג בפיגוע התאבדות!


* בפיינאפל אקספרס (דיויד גורדון גרין, 2008), אחת הקומדיות המטופשות של החבר'ה האלה שעושים את כל הקומדיות המטופשות, ג'יימס פראנקו מזמין את סת' רוגאן לעשן איתו מה"באנג המטורף שהבאתי מתל-אביב". סיפור הצלחה של פרויקט "תגלית"?

* שני ישראלים פורצים איכשהו אל תוך עולמה המסוגנן של הסדרה הגברים של שדרות מדיסון, כנציגים של משרד התיירות המבקשים לשכור את שירותיה של סוכנות הפרסום "סטרלינג קופר" על מנת לשווק את ישראל של הפיפטיז כיעד תיירותי אטרקטיבי לקהל האמריקני. דון דרייפר מחליט להתעמק בעניין, אז הוא עושה שני דברים: שוכב עם רייצ'ל מנקן היהודייה הדיכאונית, וקורא את אקסודוס במיטה. לישראלים קוראים לילי מאייר ויורם בן-שולחיי, שמגיע לישיבה עם זיפים מאוד בולטים ביחס לפניהם החלקים של המד-מן. לילי מגישה לדון את הספר של ליאון יוריס ואומרת, עם קריצה לכיוון תיאורי האהבה העסיסיים שמככבים בו: "לאמריקה יש רומן עם ישראל, והיינו רוצים ששני הצדדים יבואו במגע אחד עם השני".

*המאמר התפרסם ב"מערבון", המצורף לגליון קיץ 2009 של מגזין השירה "מעין"