פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אביב גדג' חותך בבשר החי באלבום יפהפה

      הרוק הישראלי חיכה לאלבום הסולו של אביב גדג' ו"תפילה ליחיד" מחזיר לו עם טלטלה וכאב. עינב שיף אלג'יראי

      בכל כמה שירים, אביב גדג' חוזר למוטיב של הסכינים, החיתוך, הכאב. זה מתחיל ב"על חוד של תער" ("עיר בלי זיכרון"), ממשיך בילדה שחתכה את האצבע ("נחש בעשב") ואחר כך מגיעה ה"מאכלת החרישית" ("חדר ללילה"). כשאין סכינים, גדג' הולך לשריפות ומהשריפות נוצרות פציעות, צלקות שחוזרות פעם אחרי פעם לתוך כאוס. ריח של נפלם יש לדיסק הזה.

      הסיבה לטרמינולוגיה הבשרית הזו, היא שכשחותכים לאביב גדג' עוד אצבע של תקווה, הוא כותב מילים עם הדם, כמו שתמיד עשה – גם ב"נאמנות ותשוקה" ו"מנועים קדימה" של אלג'יר. "תפילה ליחיד", שעוד לפני שצוללים אליו צריך לכתוב שהוא מבריק ומטלטל באופן שרק אלבום רוק ישראלי יכול להשפיע על מאזין ישראלי, הוא מהאלבומים האחרונים שנוצרו כתוצאה מתאונת שרשרת בין החיים לרגש, מאוסף שירים שלא מסוגל להכיל פילטרים ומסננים. הוא דרמטי, לפעמים תוך כדי תיאטרליות לא טבעית לציניות שאופפת את סוף העשור, אבל מתגמל בשירים שבוערים מאהבה ושנאה לעולם שגדג' חי, בו, לעתים בלית ברירה. גדג' אמנם יודע לקרוץ או לחייך – הוא נותן לישו משרד ("בוסר") ומבין שאי אפשר להפסיק לשיר, רק צריך להזיז את הגופות ("יוון", שזכור עוד מימי ההופעות של אלג'יר), אבל "תפילה ליחיד" הוא עדיין מסע מפרך אחרי תמונות קשות לצפייה, שיצאו ממוח של אדם שראה את אלוהים ואכל מהידיים של השטן, כמו שגדג' עצמו סיפר.

      ארוז במלאכת מחשבת

      המסע הזה הוא הדבר שכל מי שהרוק הישראלי יקר לליבו חיכה לו מאז שגדג' כיבה את הדיסטורשן מעל מוניטור הדופק של אלג'יר; כל מי שיכול לבכות ולחייך יחד עם גדג' כשהוא מבצע את "ילדה", שיר שקט ומקסים בנוסח "מתנה" ו"הביאו את הנגרים" של אלג'יר או את "מפתח זהב" ו"טרף קל", שמדגימים איך להקת ליווי (רון בונקר, יהוא ירון, אביב ברק ובוריס מרצינובסקי) מאומנת בהופעות יכולה לשפר שיר שהיו יכול להיות פילרים ופתאום הופכים לחלק אינטגרלי מהשלם. במובנים הפקתיים ואסתטיים "תפילה ליחיד" ארוז במלאכת מחשבת, כזו שמסדרת כל חתיכה בפאזל בדיוק שמצדיק את הריון הפילה שלו – הרעש של גיטרות מכוונות היטב שרודף את השקט, הבלדה עם הכינורות שרודפת את הסיפור הקצר עם הניחוח הכלייזמרי, הפתיחה אפית ("עיר בלי זיכרון", שגם מזכיר את "Epic" של פיית' נו מור) שנסגרת, כמו תמיד אצל גדג' עם יצירה רחבת יריעה ("תפילה ליחיד"). זהו אותו שלם עגול שגדג', בעל התודעה הספרותית המפותחת ממילא, שואף לו כדי להפוך את הכאב לכדאי. אותו שלם שבסופו של דבר הביא לו את "הגולם".

      קשה לבחור ציטוט אחד מתוך אלבום שכולו מילים גדולות על אנשים קטנים. זה יכול להיות "לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה" ("תפילה ליחיד"), או "לעצב הזה יש לחן מוזר/ רמז מהעתיד, חסד מהעבר" ("השחר החדש") שגורמים לי להיתקע בעמודים כבר שלושה ימים. אבל מעל כולם בולט "הגולם", האפוס שבו הצליח לתפוס גדג' את הנחש המנוכר של שנות ה-2000 בידיים חשופות, לערבב קודש בחול, להטביל אותו בניק קייב הישן ולהוציא ממנו את הסיפור האמיתי על אותו "אחר"; זה שלא שירת בצבא, סירב לחבק את האדמה, אהב גברים או העדיף לעשות את עצמו גולם מול מדינה שממילא התפרקה מנכסיה. כש"הגולם" הוא חוד החנית שלו, "תפילה ליחיד" מחזיר לא רק את גדג' למרכז הבמה של המוזיקה הישראלית, אלא גם את הקהל הטבעי של המוזיקה האלטרנטיבית, אלו שאמנים רבים מדי כבר הפסיקו לדבר עבורו, לספר את הסיפור שלו ולחבק אותו. החתכים של אביב גדג' הם גם הצלקות שלהם והתפילה ליחיד שלו היא עצרת ההמונים שלהם וביחד – לא בטוח שאפשר לעצור אותם. גם לא בטוח שצריך.

      אביב גדג', "תפילה ליחיד" (התו השמיני)