כבר יותר משנה שאוכלים לי את הראש שאני חייב לראות את "איירון מן" שהוא טוב כמו "האביר האפל", שרוברט דאוני ג'וניור נותן שם תפקיד עם עומק שלא אופייני לגיבור-על, שזהו אחד העיבודים הכי נאמנים למקור הקומיקסי שלהם, שהוא אנטי-אמריקאי וחתרני ובאותה מידה גם מהנה לצפייה כמו שובר קופות הקיצי שהוא ושגווינית' פאלטרו חמודה משהו. וזה לא שצריך יותר מדי בשביל לשכנע אותי אמרתם קומיקס, דאוני ג'וניור וגווינית'? חוץ מזה שאם שופכים על יצירה אחת כל כך הרבה כסף, אני שם. ואז זה קורה, ואפילו חצי חבילת חמאה על הפופקורן לא עוזרת לחרא הזה להתרומם. די לא יאמן שעדיין עושים סרטים כאלה, עם סצינות של גנרלים שמתווכחים בחדרים חשוכים, אנטגוניסט שמתחיל להתנהג כמו פסיכופט רק מהרגע שאנחנו יודעים שהוא כזה (עד אז, כל עוד הוא שמר על קור רוח הכל דווקא הלך לו לא רע) ואסונות שנמנעים ברגע האחרון (יש איזה ארבעה כאלה כל הסרט). מה זה פה, "מחץ הדלתא"?
נזכרתי ב"איירון מן" כי בדיוק בשבוע בו סבלתי לאורך השעתיים שבהן נמתח ראיתי גם את "לצאת לדרך", שהוא ההפך הגמור ממנו דל תקציב, קצר בכוכבים, לא מתיימר לספק אמירות חותכות לגבי מצב האומה האמריקנית ומקסים. אני שונא להשתמש במילה הזו, אבל באמת שאין קולעת ממנה לתאר את הסרט מחמם הלב הזה. את "לצאת לדרך" ביים סם מנדז,שמוכר בעיקר בזכות סרט הביכורים עטור הפרסים שלו, "אמריקן ביוטי", למרות שהקשר בין השניים כמו גם בין שאר הסרטים בפילמוגרפיה שלו כמו "חלון פנורמי" ו"הדרך לפרדישן" המעולה קלוש עד לא קיים.
הסיבה נעוצה דווקא בכותבים של הסרט, ונדלה וידה והסופר המוערך דייב אגרס (שלאחרונה תורגם ספרו "מהו המה" ובקרוב ייצא "Where the Wild Things Are" אותו עיבד לספייק ג'ונז). אותם כותבים מספרים סיפור הרבה יותר אינטימי ופחות פומפוזי מ"אמריקן ביוטי". זהו לא משל על חיי הנוחות הריקניים בפרברי האמריקנה, כי אם אנקדוטה פרטית; מסע ברחבי ארצות הברית ובתוך התא המשפחתי על שלל תצורותיו, שלא כופה את המסר שלו על הצופה. במרכז הסרט עומדים ורונה (מיה רודולף מ"סאטרדיי נייט לייב") וברט (ג'ון קרסינסקי, "המשרד"), זוג בהיריון מתקדם שמחפש את המקום הנכון להקים בו בית. זה - בתוספת כל מיני בני משפחה וחברים שהם פוגשים בדרך - פחות או יותר זה. סיפור מינימליסטי וצנוע, שהיופי שלו הוא ברגישות ואופי הטיפול של וידה ואגרס בדמויות הראשיות שלהן. בדינמיקה מלאת הניואנסים בינן לבין עצמן ובדינמיקה שלהן כזוג אל מול העולם שבחוץ.
כבר הרבה זמן שלא ראינו סרט כזה, שבו המשפחה היא משפחה ולא אלגוריה למשהו גדול יותר. סרט ששואל שאלות כמו "איזה משפחה אנחנו רוצים להקים?", "איזה הורים אנחנו רוצים להיות?" ו"איזה אנשים אנחנו?"; שההתבוננות שלו פנימה היא הכי פנימית שיש, ולא מתבצעת תוך כדי מעשיות על טרור ושלום העולם; שבו אין הסרת אחריות והשלכה שלה על הממשל, מדיניות החוץ, הביטוח הרפואי והמשבר הכלכלי, אלא לקיחה שלה בשתי ידיים והבנה שהכל מתחיל בבסיס; בנו, בחינוך שאנחנו נותנים לילדים שלנו ובאמת, התירוצים או השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו.
את התסריט היפה הזה מהדק מנדז עם בימוי מוקפד ומאוד קלאסי, משחק מצוין של כל האנסמבל (ובמיוחד של רודולף וקרסינסקי שמחזיקים אותו על הכתפיים הלא מנוסות שלהם) ופסקול שעוטף הכל. עם כל האשפה שמסביב, חבל שאין עוד קצת כאלה.