בבוקר התעוררתי עם כאב גרון נורא. גם המצח בערה. במבחן התסמינים של ידיעות אחרונות סימנתי וי כמעט בכל הסעיפים. מחלקת האינפו גרפיקה הידועה לשמצה מרחוב מוזס מציירת לי גרפים עדכניים על גבי כפולות שלמות של עמודים בהם מתוארת בפרטי פרטים איך תפשוט המגפה בקרבנו. הכתב נעם ברקן מוסיף בכיף מיצי קיבה למשתה עם תיאורים מסמרי שיער על אלפי החולים שיתאשפזו בקרוב בבתי החולים, גוססים לאיטם, מבלי חיסון או תרופה למחלתם הנוראית.
קובי אילון מישיר בי את מבטו הסמכותי ומבטיח שיש לי סיכויים מעולים למות תוך שלושה חודשים. גם ליונית אין ממש בשורות עבורי ואפילו בערוץ אחד, עם כל הפסאדה המאופקת, פותחים את המהדורה עם חזרזירים. רגע לפני האבדון אני מוצא בטעות את המאמר של דוקטור מארק ג'נדרו באתר של הניו-ירק טיימס, שמסביר לי ברהיטות ובפשטות, שהסוויני פלו הזו דומה מאוד לשפעת שהייתה כאן בשנה שעברה ולזו שתהייה בשנה הבאה. כן, יש לה הרבה יותר יחסי ציבור, היא פופולארית ותקשורתית, אבל בסופו של דבר מדובר במור אוף דה סיים. פתאום הגרון נרגע, גם החום יורד, המוח מצליח לשכנע את הגוף שבסך הכול שוב נפלתי קורבן למתקפת הפאניקה של התקשורת הישראלית, בחיפושה חסר הסיכוי אחרי נקודות הרייטינג הנעלמות.
קצת אנטישמיות בריאה
במי ומי דרך בגין החזירים חוזרים אל מקומם הטבעי - תבקשו מסעיד להמיס קוביית חמאה על הצלע ואני מבטיח שצפויה לכם חוויה מאלפת - אבל האידיליה נהרסת עם מוסף השבת של מעריב שנזנח על הבר, פחות ממאתיים מטר מהמערכת. בן כספית מחייך אלי מהכפולה הפותחת, ובחמש הדקות הבאות יהרוס לי לגמרי את מצב הרוח עם תיאורי אימה מפלצתיים על ההרס שאוטוטו תגרום כאן הפצצה האירנית. ואם זו תתעכב, אל דאגה, החיזבאללה כבר יספק תכף ומיד את הסחורה, בעזרת הפצצות החדישות שלו, שברגעים אלו ממש עושות את דרכן למרכז תל-אביב.
אני מחליט לברוח כמה שיותר מהר מגוש דן מאימת הטילים של כספית ונוחת בגן סאקר. אלפי חרדים חוגגים כאן את החופש הגדול שלהם, צובעים בשחור את הפארק, מעלימים לגמרי את הירוק ומפריחים בחדווה עשן בשר צלוי גלאט למהדרין לאוויר הירושלמי הדחוס גם ככה מהחום הנורא. כאן אין שום סיכוי למצוא חזירים, וגם לכספית אין פה דריסת רגל ובכל זאת ההפחדה נמשכת. מישהו דוחף לי פשקוויל ליד, כתוב שם שסוף העולם מגיע בגלל הכופרים ממקסיקו. הכותרת של המודיע זועקת ש"אנטישמים תקפו מלון של חסידי ברסלב באומן". בסוף מתברר שזו הייתה רק קטטת שיכורים, אבל למה להיתפס לזוטות אם אפשר להבהיל את האברכים עם קצת אנטישמיות בריאה.
אני מחליט למצוא בכוח אי של שפיות בתוך הכאוס מישהו שידבר אלי במתינות וברוגע, בלי הגזמות פרועות וניפוחים בומבסטיים. הנה אורלי וילנאי מחייכת ממסך הטלוויזיה שלי. "סוף סוף עיתונאית רצינית", אני כמעט משכנע את עצמי. היא הרי הייתה אצל אילנה דיין, הביאה כמה סקופים, נלחמה בזנות. סחתין אורלי. אבל עכשיו אני מגלה שוילנאי נפטרה מהפדרבוש והחליטה משום מה להתחפש לרפי גינת. כלומר, להניח בצד את תעודת העיתונאי ולנסות לבדר אותנו בכל מחיר. וגם כאן המתכון פשוט לגמרי: פחד. אם לא תיזהרו ותישמרו, בכל רגע נתון מנגנוני הבירוקרטיה הסבוכים יכולים לגזול מכם את כל רכושכם. את האיש שעומד לידה אני לא ממש מכיר, רק הבנתי שהוא יצא לאיזה מסע צלב בעקבות מבקרת שהעזה להטיל בו דופי. ודופי יש שם, בלי שום ספק.
אפילו מדונה לא נותנת הסברים
אני מבין שהתקווה לא תמצא כאן ומזפזפ הלאה משם, אל תהומות הנשייה של השידור הטלוויזיוני. האמת ההיסטורית היא שרק רציתי להגיע לערוץ לאופנה, תכף מתחיל "מידנייט הוט", אבל ערוץ אחד דרומה משם מחייך אלי הרב לייטמן בערוץ הקבלה. הוא מדבר לאט ובשקט, גורו אמיתי, סוף סוף המתינות שחיפשתי, אז למה קיבינימט הוא מאיים עלי בהרס האנושות מבית היוצר של הקדוש ברוך הוא? ואולי בכלל לא הבנתי כלום בגלל שאני לא מואר. אז איך זה שגם בראיון המאלף של קמינר עם מדונה בשבעה ימים לא מצאתי הסברים?
ובכל זאת אני לא מתייאש. אני נוטש את יאיר לפיד רגע לפני שרינה מצליח תזרוק את עצמה לזרועותיו של חוליו איגלסיאס ומוצא את מישאל חשין מתראיין לדב גילהר וברוך קרא בערוץ עשר. זה נמשך רק דקות ספורות ובכל זאת מדובר בתענוג רצוף. כבוד השופט לשעבר שכח להתגלח בבוקר והחיוך הזחוח שלו מעט מעצבן. האם בוילה המפוארת הזאת, הנושקת לים התיכון, מתגורר מי שהיה עד לא מזמן המשנה לנשיא בית המשפט העליון? איפה הצניעות? אני מפסיק להתעצבן כשחשין פותח את הפה. כמה משמחת וענוגה היא האמת. בלי שטיקים ומניפולציות, בעברית יפה כל-כך, בנעימות ובפשטות. בפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד זמן אני כבר לא מפחד.
רק שעות ספורות אחר-כך פולש לביתי רוצח סדרתי ומחריב את הרגיעה. התקשורת הישראלית מזנקת עליו בזרועות פתוחות. אם זה לא יפחיד אותם למוות בחזרה לזרועותינו, כנראה ששום דבר כבר לא יעזור.