אני לא שמנה, יש לי עצמות רחבות

"הפנטזיה של הל" (“Shallow Hal”), הקומדיה החדשה של האחים פארלי, הוא סרט שצוחק על שמנים במסווה של סרט שלא צוחק על שמנים (כדי לשמור על מידת פוליטיקלי קורקט) במסווה של סרט שצוחק על שמנים (בשביל שהקהל יבוא) במסווה של סרט שלא צוחק על שמנים (כדי לא להעליב את השמנים). וגם על מכוערים ונכים ומעוותים ואנשים שסובלים מפסוריאזיס, אבל בצורה כזאת שהוא תמיד יכול לטעון שהוא לא צוחק עליהם אלא איתם, שזה היה יכול להיות טיעון קביל אילו רק היה מדובר בסרט מצחיק.

באופן אישי הייתי מעדיפה להסתובב יום שלם עם גוש שפיך על השיער מאשר לראות סרט של האחים פארלי, אבל ב"משתגעים על מארי" לפחות הבנתי מה מצחיק. ב"הפנטזיה של הל" התקשיתי להבין. נכון שפה ושם היו כמה ויצים משעשעים (יא אללה, איזה קטעים איך הילד הקטן עף לתוך עץ כשהשמנה קפצה לבריכה!), אבל מרבית הבדיחות היו הרבה יותר מעצבנות ממה שהן היו מצחיקות. אני לא אומרת את זה מתוך צדקנות או אמפתיה כלפי המאותגרים ויזואלית חלילה, אלא מתוך רחמים עצמיים על כך שלעולם לא אוכל יותר ליהנות משידור חוזר של סיינפלד, אחרי שג'ייסון אלכסנדר (שמשחק כאן את הסיידקיק העוד יותר שטחי, שמן וסליזי של הגיבור השטחי, השמן והסליזי) מקצין את דמותו של ג'ורג' עד למימדים בלתי נסבלים. וזה שהוא מחליט לזרוק כוסית מדהימה רק בגלל שאצבע אחת בכף רגלה יותר ארוכה משכנתה זה ממש לא הופך את ההומור של "הפנטזיה של הל" להומור סיינפלדי.

אבל אנחנו סוטים מהעניין. במרכז הסרט עומד בחור שטחי בשם הל לרסון (ג'ק בלאק מ"נאמנות גבוהה") שתפרו לו תירוץ ביוגרפי מודחק לכך שהוא שטחי, אחרת הוא לא היה זוכה באהדת הקהל הנחוצה למימושה האפקטיבי של נוסחת הקומדיה הרומנטית. באופן כללי הל הוא בחור בסדר שכזה עם עבודה מסודרת, שהפגם האישיותי שלו מתבטא באובססיה שלו לזיין כוסיות שאין לו סיכוי לזיין. חייו משתנים במקרה כשהוא נתקע במעלית עם גורו העזרה העצמית טוני רובינס, בתפקיד עצמו, שמפעיל עליו איזשהו כישוף לא ברור שמעתה והלאה גורם לו לראות רק את היופי הפנימי של נשים. מה שזה אומר בפועל זה שהוא רואה נשים מכוערות בתור נשים יפות.

מפה העסק קצת מתבלבל ומפסיק להיות עקבי (לפעמים השיבוש התפיסתי/אופטי שלו פועל גם על אנשים שאינם נשים, לפעמים לא, לפעמים אנשים יפים אך מרשעים נראים בעיניו מכוערים, לפעמים לא), אבל זה לא חשוב. מה שחשוב זה שהוא מתאהב ברוזמרי, ששוקלת 100 טון ועובדת במיני עבודות התנדבותיות, אולי בגלל שהיא טובת לב אבל בעיקר בגלל שלשמנות אין שום דבר יותר טוב לעשות עם עצמן, שבעיניו - ובעיני הצופים באולם בתשעים אחוז מהסרט - נראית כמו גווינת פאלטרו.

עכשיו יכולים להגיד לנו שהוא התאהב בה בגלל האופי שלה, כשההפי-אנד הרומנטי כביכול מוכיח את זה, אבל האמת היא שהוא התאהב בה בגלל שהיא נראית כמו גווינת פאלטרו. ולא שזה לא לגיטימי להתאהב בבחורה בגלל שהיא נראית כמו גווינת פאלטרו, אלא שמסר ה"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" שהסרט כביכול מתיימר להעביר (רק כביכול, כי כבר אמרנו שהוא לא רוצה דבר מלבד להצחיק) נכשל פעמיים: 1. בגלל שהדבר היחיד שבאמת מצחיק, מגוחך ופתטי בשמנים ובמכוערים שבסרט הזה הוא לא המראה שלהם, אלא דווקא ההתנהגות שלהם. 2. בגלל שבחורה שבאמת נראית כמו גווינת פאלטרו לעולם לא היתה מתאהבת בבחור שנראה כמו ג'ק בלאק בחזרה.