מכתב השמיניסטים

הרבה דברים נכתבו ברחבי הרשת על ג'ון יוז בעקבות פטירתו. חלק גדול מהדברים נגעו ללבי, ואף ריגשו אותי. אבל לא כל הדברים היו מדויקים. כמעט בכל ההספדים שקראתי נכתב שיוז המציא את קומדית הנעורים המודרנית. זו כמובן הגזמה פראית, גם אם לוקחים בחשבון את העובדה שכשבנאדם עובר מן העולם נהוג לומר עליו דברים טובים.

כי כמה שאני אוהב את סרטי הנעורים המטופשים שלו, ג'ון יוז לא המציא את הז'אנר. העיתונאי/תסריטאי הצעיר קמרון קרואו, והבמאית המתחילה איימי הקרלינג, הקדימו אותו בכמה שנים כשתרמו לעולם את "Fast Times at Ridgemont High", ב-1982.

האימפקט של "Ridgemont" (שבמובנים רבים ביקש להיות גרסה צעירה יותר של "בית החיות", שהיה להיט ענק כמה שנים לפניו) אינו נופל במאום מהאימפקט של אף אחד מהסרטים של יוז. בכל זאת, מדובר בסרט שסיפק את הבלו-פרינט (את הדמויות, את העלילות ואת הדילמות) לכמעט כל קומדיות התיכון הקולנועיות וסדרות התיכון הטלוויזיוניות שבאו אחריה. בנוסף, זהו הסרט שארגן לשון פן – שמגלם כאן את הגולש הסטלן ג'ף ספיקולי - את אחד מתפקידיו הגדולים והמשפיעים ביותר.

התסריט מתבסס על אסופת כתבות שכתב קרואו, בתקופה בה עדיין עבד ב"רולינג סטון". האגדה מספרת שאת החומרים אסף במשך שנה בה התחזה לתלמיד תיכון. ההשקעה ללא ספק השתלמה. שכן הדמויות הצעירות בסרט (הפריקים, הגיקים, הספורטאים והמעודדות), שלומדות כולן באותו תיכון בקליפורניה, ומסתובבות כולן באותו קניון - מספקות הצצה כנה, לעיתים בוטה, לעיתים מביכה, וכמעט תמיד מצחיקה לעולמם המתגבש. ושום דבר בהתמודדויות שלהן עם סקס, סמים ושיעורי בית אינו מצופה בסוכר או מלווה בלקח שנלמד.

את האנסמבל מוביל ג'אדג' ריינהולד (שהפך כמה שנים מאוחר יותר לסייד קיק של אקסל פולי, בסדרת סרטי "השוטר מבברלי הילס"), ולצידו ניתן למצוא את ג'ניפר ג'ייסון לי הפזיזה והשברירית, את פיבי קייטס המופלאה, את הציצים המופלאים של פיבי קייטס, את פורסט ויטאקר המלך, ואת רוברט רומאנוס, שמגלם את הטיפוס הג'אד נלסוני שבחבורה.

החבר'ה האלה אולי פחות סקסיים ופחות פוטוגניים מאמיליו אסטבז, מולי רינגוולד ושות', אבל איכשהו, הם מצליחים להיות הרבה יותר אמינים, מרגשים וסימפטיים מגיבוריו של יוז. והם גם הרבה פחות מורמים מעם, מה שמקל על ההזדהות עמם.

הקרלינג המשיכה מ-"Ridgemont" אל "Johnny Dangerously", קומדיית פולחן אייטיזית בה כיכב מייקל קיטון, ומשם דרכיה הצטלבו עם דרכיו של ג'ון יוז כאשר ביימה את "חופשה מטורפת באירופה" (שאותו יוז כתב, ושאותו הזכרתי בשבוע שעבר עת שוטטתי במורד ממורי ליין, בעקבות מותו של האיש).

ב-95' הזריקה הקרלינג אנרגיות חדשות לז'אנר סרטי התיכון כשכתבה וביימה את "קלולס" – שערבב בין רכיבי הטיפש עשרה המוכרים לבין הרומנים האסטרוגניים של ג'יין אוסטן, ושעטף את הכל בשכבה בשרנית וחתרנית של מודעות עצמית. לאחרונה עשתה את "I Could Never Be Your Woman", קומדיה רומנטית סימפטית עם מישל פייפר ופול ראד (שהתגלה על ידי הקרלינג ב"קלולס"), שלא זכתה להיות מופצת בבתי הקולנוע בארצות הברית.

קרואו, מצידו, כתב וביים ב-1989 את "Say Anything" ("אימרי לי כן", אצלנו) – דרמת התבגרות עם ג'ון קיוזאק ששמה בכיס הקטן שלה כל סרט נעורים שג'ון יוז עשה אי פעם. בין השאר, זהו הסרט שבו קיוזאק עומד עם טייפ דאבל קאסט מעל הראש.

כמה שנים אחר כך עשה קרואו את "סינגלס" הגראנג'י, שהצליח בכל המקומות שבהם "St. Elmo’s Fire" – סרט ההמשך הבלתי רשמי ל"מועדון ארוחת הבוקר" - נכשל. משם המשיך ל"ג'רי מקגווייר", סרט חביב לכל הדעות ול"Almost Famous", שם חזר לחוויותיו כעיתונאי מתחיל ב"רולינג סטון". אחר כך עשה את "אליזבת'טאון" – סרט גרוע במיוחד שהצליח להשכיח את כל הקלאסיקות להם היה אחראי כשהיה צעיר, אמיץ ומבריק. וזו כנראה גם הסיבה שהחלטתי לכתוב את הרשימה הזאת. לא רציתי לחכות למותו של קרואו כדי להיזכר בהן.