זיבי

ושוב נהמת הקהל: "עוכרי ישראל", "סוכנים בשורות האויב", "השוליים הסהרורים של השמאל הרדיקלי", "קבוצת אנרכיסטים מסוממים" וכדומה. אלא שלא כך היא. אנשים אחים אנחנו, בני אותה ארץ, לשון לנו דומה ומנהגים, מכנים משותפים רבים לנו מספור, אהדות משותפות, שנאות זהות למכביר. כשהגשם הולם בחוף הכרמל, גם אנו נרטבים. כשסניפי משרד הפנים סגורים, גם אנו נפגעים. כשמחבל מתאבד מתפוצץ בלב אוטובוס, גם ליבנו נחמץ בקרבנו בתסכול נורא. אך קו אחד מפריד בינינו, חומת אדירים שאין לגשר עליה: אתם כן ואנחנו לא. זאת אומרת, תורמים לשירותרום.

במדינתנו המשוסעת שעיקר תקציבה מופנה לביטחון, בנינו הטובים, אחינו האהובים, אבותינו היקרים המשרתים בצה"ל - שיש האומרים עליו שהוא צבא שיש לו מדינה – אינם זקוקים ליום התרמה מיוחד. המדינה – עליה יש האומרים שהיא מדינתו של הצבא – דואגת להם ולצה"לה די ועיקר. חלק הארי של תקציב המדינה משמש לטובתו. לא די בכך: שלוש שנים בסדיר (ושתיים לנשים), שנות קבע, ימי מילואים, שלא לדבר על השכול, על הייתמות, על מערכת החינוך המשמשת מערך הסברה לאומי בשירותו של הצבא, על הדודות העומדות בצמתים, מחלקות סנדביצ'ים, על הלשון הצה"לית האיומה לאוזניים. ולמרות הכל, אנו אוהבים אותו! והוא שלנו! אך לא נתרום. אפס, אף על פי כן, לא נתרום. ולו אגורה שחוקה. תרומתנו יומיומית. במה שונה היום הזה?

וגם אם צבאנו הוא צודק, נחוש ונכון, מגן העם, שומר הקשישים ומציל הטף, לא נוציא עוד אגורה מכיסנו. האם מס ההכנסה המשולש ממשכורתנו הדלות לא מתכוונן כטיל שיוט היישר אל ארנקו? האם מענקיו וצ'ופריו של הדוד סם לא צונחים כפרי בשל היישר אל תוך כיסיו? האם תרומות מן הנכר, מאחינו בגולה, לא ממוענות לדואר הצבאי המיועד? לא נוכל להכחיש. ולמרות זאת, בכל יום בשנה, כמו היה מדובר בחג לאומי, במועד מן הכתובים, זוקף הצבא את ראשו, פושט את ידו ומתחנחן כאחרון הקיבצערים, "צדקה, יהודים. צדקה!".

ולא זאת היא בלבד – יען כי ארץ הקודש עמוסה לעייפה (ולהכעיס!) גופים וארגונים שמטרותיהם מבורכות, נאצלות ולא קדושות פחות מצהל"נו. ובאותה נשימה כעוסה – נדמה כי בארם יבשה תמיד וכי כעניים הם מחזרים על הפתחים, מתנצלים, מנהלים מלחמה (שתוצאותיה ידועות מראש) על הישרדותם. תקציב המדינה? יוק. כספי משלם המיסים? היערכות צה"ל לחורף חשובה מעט יותר, עם כל הכבוד. ולא רק זאת – לאף אחד מהארגונים המבורכים אין תחנת רדיו משלו, ושלל אמנים וסלבריטאים שיתגייסו בהמוניהם – במין קונצנזוס דוחק כל, לצורך מטרתם. התחייבויות קודמות, מן הסתם.

אם חפצה נפשו של צבא ההגנה לישראל בסך הפעוט של 15 מיליון ש"ח, בערך, יטריח נא את שר האוצר, את ועדת הכספים של הכנסת, ישלח את הרמטכ"ל למסע קיצוצים, את שר הביטחון למסע התרמות, ולא יטריד את שלוותם של האזרחים (העניים בחלקם הלא קטן) לצורך זוטות שכאלה. ויפסיק נא לפרוט על מיתר רגש האשמה הלאומי ותחושת המחויבות הערכית, ההיסטורית, כאילו מבצע ה"שירותרום" ורווחת בנינו האהובים אחד הם. שכן לא המה.

ועל כן, עם הסתיים מבזק החדשות והישמע יריית הפתיחה למופע השנור השנתי בחסות המדינה ובשם קודשי ישראל, אפתח אני את ספר הטלפונים, אחפש את מספר הטלפון של "איל"ן", "אלו"ט", "אל-סם", "תנו לחיות לחיות" ועוד מיני גופים אשר נהדפים לקרן זווית תודעתנו הציבורית, ואחלק ביניהם 125 שקלים. צה"ל בגימטריה. מני פאר על הקו, השירותרום קורא לך חבוב. תגידי שאני בבית רק לער"ן. שלוש פעמים ח"י שקלים לאגודה למלחמה בסרטן? קטן עליי. וגם צודק הרבה יותר.