"יש אנשים שקיבלו שמות של כיכרות"

"בשנות השישים", מספר חבר הכנסת אריה אלדד, בנו של פרופ' ישראל אלדד המכונה "שייב". "ההצגה הכי טובה בעיר הייתה באוניברסיטה העברית בגבעת רם. מאות סטודנטים שהגיעו לוויכוח השבועי בין אבא שלי לישעיהו לייבוביץ'". המציאות הזו, שמתאר אלדד נראית הזויה מעט בישראל 2009, שבה השיח הציבורי סולד מהמונח אינטלקטואל ולא רואה בו מקור עלייה לרגל לקבלת תשובות, כפי שלייבוביץ' ז"ל היה במשך עשרות שנים. היום, במלאות 15 שנים למותו, נשאלת השאלה מה נשאר באמת מאותה הילה שסבבה את האדם עליו אמר כי "אין נביא בעירו" ובעיקר, האם הציבור הישראלי בכלל חסר דמות כזו?

פרופסור ישעיהו לייבוביץ' היה מדען חובש כיפה, שעסק במגוון תחומים בתוך המדע ושהגותו הפכה עם השנים למזוהה דווקא עם השמאל הקיצוני. עוד בטרם התוודעה המדינה למונחים אמורפיים כמו "תהליך השלום", טען לייבוביץ' כי יש לסיים את הכיבוש, כי פולחן סביב הכותל המערבי הינו חילול הקודש אך תוך כדי זאת, על היהדות להיות אופוזיציה מתמדת לשלטון החילוני. את הרבנות הראשית הוא תיעב וקרא להפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה ואסור לשכוח את המושג "יודונאצים", שלייבוביץ' השתמש בו לראשונה במלחמת לבנון הראשונה. הייתה גם השקפת עולמו הפנים הדתית הנוקשה (זו שבעטיה גרס כי מי שלא האמין באלוקים לאחר השואה, לא האמין בו גם לפניה), אך לא היא זו שהפכה את הגותו ודמותו לשנויות במחלוקת, מה שבסופו של דבר הביא אותו לוותר על פרס ישראל לאחר המהומה שנוצרה בעניינו, כשבשיאה הודיע ראש הממשלה רבין ז"ל כי לא ילחץ את ידו של לייבוביץ' אם האחרון יקבל את הפרס.

לדעת פרופסור נעמי כשר, שחקרה את הגותו של לייבוביץ', ייחודו של הפרופסור הירושלמי הייתה אחרת לחלוטין. " בעיניי החשיבות העיקרית של ליבוביץ לא התבטאה בעמדות השנונות, החדות, המבריקות ומסמאות העין שהוא פיזר לכל עבר בתחומים השונים שבהם עסק", היא אומרת. "את העמדות האלו חקרתי במשך שנים רבות ומצאתי בהן מוקשים לא פשוטים. בעיניי, גדולתו מתבטאת בדברים אחרים: בעממיות שבהליכותיו; בחוסר ההתנשאות; ברצינות שבה הוא התייחס לכל אדם, ללא יוצא מן הכלל; בנכונותו להקדיש מזמנו ומרצו לכל; בפשטות הנזירית שבה הוא ניהל את חייו; בסקרנות הרבה שגילה בכל תחום אינטלקטואלי וברוחב הדעת שגילה בתחומים הרבים והשונים שבהם בחר לעסוק. ולא פחות מכל אלה, בעוצמה האישית שהוא הקרין ובנכונותו לא לוותר על קולו, על אף המחיר האישי הלא פשוט שהוא שילם על כך. בכל התחומים האלה ראוי שישמש כמודל להתנהגות הולמת לכל איש רוח ואינטלקטואל".

לדעת כשר, דעותיו של הפרופסור היו בכלל עניין משני. לייבוביץ' שהציבור כה אהב לשנוא, ידע בדיוק כיצד לתת להם את מבוקשו ואף ביקש את תשומת הלב הזו. "הוא העדיף באופן מוחלט ומובהק את המגע החי עם קהלו, על פני כתיבה בינו לבין עצמו", היא אומרת. "הדבר התבטא הן בהופעות הרבות מספור שהיו לו במרוצת חייו והן בפגישות אישיות שקיים עם אנשים פרטיים רבים, הן בכתב והן בעל פה. דומה שלא הייתה הזמנה להופיע בפורום ציבורי כלשהו, שבחר להזמינו, שהוא דחה מעל פניו, ולא הייתה בקשה מצד אדם כלשהו להיפגש איתו באופן אישי או לכתוב לו שהוא סרב להיענות לה". כשר אומרת שלא פלא שכמעט כל ספריו או חיבוריו, הופיעו בעקבות הרצאות אי שיחות כלשהן.

אלא ש-15 שנים לאחר מכן, נדמה כי לא נותר דבר מאותה הגות שימשיך להדהד בציבוריות הישראלית. כך למשל, כשרמי פורטיס וברי סחרוף חיפשו שם לקטע אינסטרומנטלי שחיברו לצורך האלבום "על המשמרת", הם בחרו לקרוא לו על שם לייבוביץ'. מאוחר יותר הם סיפרו כי פשוט ראו שאין כל הנצחה למפעלו של מי שנחשב לאחד מענקי הדור. "נדהמנו מעצם הרעיון שאפשר למחוק פועל של מישהו, שיש אנשים פחות חשובים שקיבלו שמות של כיכרות ואיש רוח כמוהו פשוט נידף", מספר היום פורטיס. "חשבנו שאולי אנחנו, בקטנצ'יק שלנו, נטביע את השם שלו בהיסטוריה. אחר כך ברי קיבל אי מייל מאד מתרגש מהנכדה שלו. היא מאד הודתה לנו רק מעצם המחווה".

"ברור שהיא חסרה. תרבות נבנית על יסודות כלשהם ומי שמחזיק אותה הם האנשים שמייצרים אותה. אצלנו מוחקים בקלילות פועל של שנים ומשאירים רק מה שנוח. אני חושב שמדענים, אמנים, כל מי שיש לו זמן לשבת בבית ולחשוב יותר מבני אדם אחר ומתפלסף על המציאות שהוא חי בה ומתרגם אותה למעשה – צריך להיות בה. השבוע הלך לעולמו עמוס קינן, שגם עסק בהתבוננות וזעם. היום אף אחד כבר לא כל כך זועם. הכל כל כך נועז. אפילו המלחמה היא כמו הופעה של מדונה".

עם כל הצער על אובדן דמות האינטלקטואל כמו זו של לייבוביץ', גם כשר ואלדד מסכימים שגם אז, הד האמירות לא היה קשור כל כך להשפעתן על הציבור. "דעותיו של ליבוביץ מעולם לא היו בעלות השפעה של ממש בזרמים המרכזיים של הציונות הדתית, למרות שלכאורה הצירוף של דתיות וציונות שיקף אל דרכו", אומרת כשר ."השותפות של ליבוביץ עם השמאל הייתה פוליטית ושטחית. בעומק הדברים הפרידה בין ליבוביץ לבין השמאל תהום אידיאולוגית סמויה. בניגוד לשמאל, ליבוביץ חתר לסיום הכיבוש לא מתוך כיבוד הזכויות של הפלסטינים, אלא מתוך חשש להשפעת הכיבוש על היהודים ועל מדינתם. יתר על כן, הוא לא האמין בנכונות של הפלסטינים להשלים עם קיומה של ישראל כמות שהיא, מדינתו של העם היהודי".

אלדד מתייחס לדברים מזווית אחרת וטוען כי על אף הציפייה הרבה לוויכוחים עם אביו, ההשפעה של שניהם הייתה מוגבלת ממילא לשכבה גבוה של אינטלקטואלים ופוליטיקאים לעתיד ולאו דווקא לציבור הרחב. "אמנם הקמפוס היה מלא, אך הוא עדיין הכיל בעיקר אנשים משכבה מאד מסוימת", הוא אומר. "היום הם היו משתמשים בסאונד בייטס אחרים כדי להעביר את המחלוקת", הוא אומר. " אני מניח שהיום היו מחפשים במה אחרת. יכול להיות שהיה מדובר בתוכנית אירוח בטלוויזיה או כל במה אחרת שמתאימה לתכנים. המתווכחים עצמם היו מתאימים את עצמם לסגנון ולקוצר הרוח של המאזינים, כי פעם זו הייתה ההצגה הכי טובה בעיר והיום יש הצגות אחרות".

"השיח הציבורי מעולם לא התנהל, וכנראה שגם לא יתנהל בעתיד, על פי קול אחד, רם ומבריק ככל שיהיה, שמיצג את דבר ה'אמת' ושכולם מתיישרים לפיו", מסכמת כשר. "'שיח' מעצם הגדרתו, אינו פסק דין של בעל דעה אחת, אלא ריבוי קולות תוך נכונות לחילופי דעות. 'שיח ציבורי אחר' יתקיים כאשר אנשים יפתחו יכולת הקשבה מתוך כבוד וסובלנות לזולתם".

אבל האם המציאות הישראלית יכולה לאפשר את שינוי השיח הציבורי שכשר מייחלת לו? האם בכלל מתוך השיח הציבורי של ישראל יכול לקום עוד ישעיהו לייבוביץ'? פורטיס, המשוגע השפוי ביותר כנראה במוזיקה הישראלית, די בטוח שלא. "אנשים מפחדים להגיד את מה שהם חושבים", הוא אומר בעצב. "כי אם הם יגידו - יחרימו אותם קבוצה כזו או אחרת. וזו אולי תכונה ישראלית, הלא לדבר הזה. הפרות הקדושות האלו שקובעות שככה המציאות ואין לשנות אותה. היום היו עושים מהדעות של לייבוביץ' תוכנית ריאליטי".