פרק ראשון: "חלומות פרטיים"

לב בחר לשבת בירכתי האוטובוס, הצטנף ליד החלון ובהה בעדו בארץ שהוא עוזב: בשדות החמניות הצרובות מרוח, בחוו?ת החזירים, במחצבות ובנהרות ובצמחי שום הבר הירוק שבשולי הכביש.

הוא לבש ז'קט עור ומכנסי ג'ינס, וכובע עור סוכך על עיניו. פניו הנאות נראו אפורות מרוב עישון ובידיו אחז מטפחת כותנה אדומה וישנה וחפיסה קמוטה של סיגריות רוסיות. בקרוב ימלאו לו ארבעים ושלוש שנים.

לאחר מספר קילומטרים, כשהשמש עלתה, לב הוציא סיגריה ונעץ אותה בין שפתיו, והאישה שישבה מולו, שמנמנה ושאננה עם שומות כמו נתזי בוץ על פניה, מיהרה לומר: "סליחה, אסור לעשן כאן באוטובוס."

לב ידע שאסור, ידע מראש וכבר ניסה להכין את עצמו נפשית לעינוי הממושך הזה. אבל אפילו סיגריה לא מודלקת היתה ידידותית מבחינתו — משהו להיאחז בו, משהו שיש בו משום הבטחה — וכעת לא נותר לו אלא להנהן, רק לסמן לאישה הזאת ששמע את דבריה, להבטיח לה שאין בכוונתו לעשות צרות; כי הם הלא ייאלצו לשבת שם כחמישים שעות או יותר, זה לצד זה וכל אחד לחוד עם כא?ביו ועם חלומותיו, כמו זוג נשוי. הם ישמעו את נחרותיו וגניחותיו של האחר, יריחו את האוכל והשתייה שכל אחד מהם הביא איתו, יבחינו במידת הבהלה או קור הרוח של האחר, יערכו גיחות קצרות אל?י שיחה. ואחר כך, כאשר יגיעו סוף סוף ללונדון, ודאי ייפרדו כמעט ללא מילה או מבט כלשהו, איש איש יפסע לבדו אל בוקר גשום ויתחיל חיים חדשים. ולב חשב כמה כל זה מוזר אבל הכרחי וכבר מבהיר לו דברים לגבי העולם שאליו הוא נוסע, עולם שבו הוא יעבוד בפרך — אם רק תימצא לו אכן עבודה. הוא יישאר נבדל מאנשים, ימצא לו פינות וצללים לישיבה ולעישון, יפגין את חוסר הצורך שלו להשתייך, את העובדה שלבו נשאר במולדתו.

היו שני נהגים באוטובוס, שאמורים כל אחד בתורו לנהוג ולישון. היו גם שירותים, כך שהאוטובוס יצטרך לעצור רק כדי למלא דלק. בתחנות הדלק יוכלו הנוסעים לרדת ולחלץ קצת את עצמותיהם, לפסוע מעט, לראות פרחי בר בשולי הדרך, ניירות מטונפים בין שיחים, שמש או גשם על הכביש. ייתכן כי ימתחו זרועותיהם, ירכיבו משקפיים כהים כנגד פ??רץ האור הטבעי, יחפשו עלה תלתן, יעשנו, ויבהו במכוניות החולפות על פניהם. ואז ייקראו לחזור אל האוטובוס, ישובו אל עמדתם הישנה, יחשלו עצמם לקראת מאתיים הקילומטרים הבאים, לקראת צחנת אזור תעשייה נוסף או הבהק פתאומי של אגם, לקראת גשם ושקיעת שמש וחשכה שיורדת על דממת ביצות. יהיו רגעים שבהם ייראה המסע הזה אינסופי.

לב לא היה מורגל להירדם בישיבה. נדמה שהקשישים צולחים בכך, אבל ארבעים ושתיים עדיין איננו גיל ז?קנה. אביו של לב, סטפן, היה נרדם לפעמים בישיבה בקיץ, על כיסא עץ נוקשה בהפסקת הצהריים שלו במנסרה בב?ארין, כשהשמש החמה מוטלת בין פרוסות הנקניק העטופות שעל ברכיו לבין קנקן התה שלו. גם סטפן וגם לב יכלו להירדם בשכיבה על גבי ער?מת חציר או קרקע טחובה של יער. לב כבר ישן תכופות על שטיח הטלאים לצד מיטת בתו, כאשר חלתה או נתקפה פחד. וכשאשתו, מרינה, שכבה על ערש דווי, הוא רבץ חמישה חודשים על גבי חלקת רצפת לינוליאום ברוחב שלא עלה על מטחווי זרועו הפשוטה, בין מיטת בית החולים של מרינה לבין וילון עם הדפס של חינניו?ת ורודות וסגולות, ושנתו באה ונדדה במין אור?ח נסתר, ציירה במוחו של לב תמונות משונות ששוב לא נמחקו כליל.

לקראת ערב, לאחר שתי עצירות בשביל דלק, האישה בעלת השומות הוציאה מאריזתה ביצה קשה. היא קילפה אותה ללא אומר. ריח הביצה הזכיר ללב את מעיינות הגופרית ביו?ר, לשם הוא לקח את מרינה בתקווה שהטבע יצליח לרפא את שהאדם כבר חשב למקרה אבוד. מרינה טבלה בצייתנות את גופה במים הנאלחים, שכבה שם והתבוננה במשפחת חסידות ששבה לקן הרם שלה, ואמרה ללב: "לו? רק היינו חסידות."

"למה את אומרת ככה?" לב שאל אותה.
"כי אף פעם לא תראה חסידה גוועת. כאילו אינן מתות בכלל."
לו? רק היינו חסידות.
מפית כותנה נקייה נפרסה על ברכי האישה, ידיה הלבנות החליקו אותה והיא הוציאה מאריזתם לחם שיפון וקמצוץ מלח.
"שמי לב," אמר לב.
"שמי לידיה," אמרה האישה. והם לחצו ידיים. ידו של לב אחזה במטפחת הממועכת, וידה של לידיה היתה מחוספסת ממלח והדיפה ריח ביצה, ואז לב שאל: "מה את מתכננת לעשות באנגליה?" ולידיה אמרה: "יש לי כמה ראיונות בלונדון לעבודה בתור מתורגמנית."
"נשמע מבטיח."
"אני מקווה. הייתי מורה לאנגלית בבית ספר 237 ביארב??ל, ככה שהשפה שלי מדוברת מאוד."
לב הביט בלידיה. לא קשה היה לדמיין אותה ניצבת מול כיתה ורושמת מילים על לוח. הוא אמר: "אז למה את עוזבת את הארץ שלנו, אם היתה לך משרה טובה בבית ספר 237 ביארבל?"
"נו, טוב," אמרה לידיה, "נורא נמאס לי הנוף מהחלון שלי. מדי יום ביומו, קיץ וחורף, השקפתי ממנו אל חצר בית הספר ואל הגדר הגבוהה של בית הדירות מאחוריה, אז התחלתי לחשוב שגם אמו?ת עם המראות האלה, ולא רציתי בזה. אתה מבין, אני מקווה, למה אני מתכוונת?"

לב הסיר מעל ראשו את כובע העור והעביר את אצבעותיו בסבך שערו האפור. הוא ראה את לידיה פונה לרגע לעברו ומביטה ברצינות רבה היישר לתוך עיניו. הוא אמר: "כן, אני מבין."
נפלה שתיקה, בשעה שלידיה אכלה את הביצה הקשה שלה. היא לעסה חרישית מאוד. כשסיימה את הביצה, לב אמר: "האנגלית שלי דווקא לא רעה. למדתי קצת בבארין. אבל המורה שלי אמרה לי שהמבטא שלי לא כל כך טוב. אני יכול להגיד כמה מילים כדי שתאמרי לי אם אני מבטא אותן נכון?"
"כן, בטח," אמרה לידיה.
לב אמר: "לאו?ולי. סו?רי. א?יי א?ם ליגאל — אני חוקי. האו? מאץ' פ?ליז. מ?י יו? ה?לפ? מ?י."
"מ?י א?יי ה?לפ? יו?," תיקנה אותו לידיה.
"מ?י א?יי ה?לפ? יו?," חזר אחריה לב.
"תמשיך," אמרה לידיה.
"חסידה," אמר לב באנגלית. "קן חסידה. גשם. אני אבוד. הלוואי שהיה לי מתורגמן. ב??י א?נד ב??י."
"ב??י א?נד ב??י?" אמרה לידיה. "לא, לא. אתה מתכוון 'טו? ב??י או?ר נו?ט טו? ב??י'."
"לא," אמר לב, "ב??י א?נד ב??י. פנסיון משפחתי, די זול."
"אה, כן, הבנתי. ב??ד א?נד ב?ר?קפ?סט."

לב ראה עכשיו שחושך יורד מחוץ לחלון, וחשב על זה שבכפר שלו החשכה תמיד החלה, כל ימי חייו, בדיוק באותו אופן, מאותו כיוון, מעל אותם עצים, בין אם מאוחר או מוקדם, בין אם בקיץ, בחורף או באביב. וכמו החשכה הזאת — הייחודית למקום הזה, או?רו?ר — כך יורד תמיד החושך בלבו של לב.

וכך הוא סיפר ללידיה שהגיע מאורור, שעבד במנסרה של בארין עד שנסגרה לפני שנתיים, ושמאז לא מצא שום עבודה, והמשפחה שלו — אמו, בתו בת החמש והוא — חיה רק מהכסף שמרוויחה אמו ממכירת תכשיטי פח.

"א?ה," אמרה לידיה, "איזו תושייה, לייצר תכשיטים מפח."
"נכון," אמר לב. "אבל זה לא מספיק."

בתוך המגף שלו היה תחוב בקבוקון זעיר של וודקה. הוא שלף את הבקבוקון ולקח לגימה ממושכת. לידיה המשיכה לאכול את לחם השיפון שלה. לב מחה את פיו במטפחת האדומה וראה את פניו משתקפות בחלון האוטובוס. הוא הסב את עיניו. מאז המוות של מרינה לא אהב להביט בבבואה שלו כי תמיד ראה בה רק את אשמתו שלו על שנשאר עדיין בחיים.

"למה נסגרה המנסרה בבארין?" שאלה לידיה.
"נגמרו להם העצים," אמר לב.
"חבל מאוד," אמרה לידיה. "איזו עוד עבודה אתה מסוגל לעשות?"
לב שב ושתה. מישהו אמר לו שהוודקה באנגליה יקרה מדי. שמהגרים מכינים לעצמם אלכוהול מתפוחי אדמה ומי ברז. וכשל?ב חשב על המהגרים החרוצים האלה הוא דמיין אותם יושבים ליד אש בוערת בתוך בית גבוה, מדברים וצוחקים בעוד הגשם יורד מחוץ לחלון ואוטובוסים אדומים חולפים על פניהם וטלוויזיה מהבהבת בפינת החדר. הוא נאנח ואמר: "כל עבודה אני מוכן לעשות. הבת שלי מאיה צריכה בגדים, נעליים, ספרים, צעצועים, הכול. אנגליה היא התקווה שלי."

לקראת השעה עשר חילקו שמיכות לנוסעי האוטובוס שחלקם כבר ישנו. לידיה סילקה את שאריות הארוחה שלה, כיסתה את גופה בשמיכה, הדליקה אור קטן ונוקב מעליה, מתחת לתא המטען, והחלה לקרוא ספר ישן ודהוי באנגלית, בכריכה רכה. לב ראה שש?ם הספר הוא העוז והתפארת. מאז שתה מהוודקה הכמיהה שלו לסיגריה הלכה וגברה ללא הרף וכעת היתה כבר חריפה. יכול היה לחוש את ההשתוקקות בריאותיו ובדמו, כפות ידיו נעשו חסרות מנוחה וברגליו חש רטט. כמה זמן נותר עד תחנת הדלק הבאה? אולי ארבע או חמש שעות. עד אז כולם באוטובוס כבר יירדמו חוץ ממנו ומאחד משני הנהגים. רק הם ישמרו על ערנות בודדה ומפרכת, כשגופו של הנהג דרוך אל הלכי רוח הכביש המשתרע אפל ואל אותות האזעקה שלו; וגופו שלו עורג בכאב לנוחם הניקוטין או לאובדן המודעות — ואיננו זוכה אף לאחד מאלה.

הוא קינא בלידיה השקועה בספר האנגלי שלה. לב ידע שעליו להסיח איכשהו את דעתו. הוא הביא איתו ספר אגדות: סיפורים בלתי סבירים שאהב פעם, על נשים שהפכו עם רדת לילה לציפורים, על להקת חזירי בר שהרגו וצלו את הציידים שלהם. אלא שלב הרגיש נסער מכדי לקרוא פנטזיות כאלה. ביאושו נטל מארנקו שטר בריטי חדש בתכלית של עשרים לירות שטרלינג, הושיט ידו והדליק את מנורת הקריאה הקטנה שלו, והחל לבחון את השטר. מצדו האחד מלכת אנגליה המרושלת, אליזבת השנייה, עם הכתר שלה, פניה אפורים על רקע סגול, בצדו האחר גבר, איזו דמות מן העבר, עם שפם שחור שמוט ועם מלאך שתוקע מעליו בחצוצרה, וכל זוהרו של המלאך יורד על האיש בקווים מאונכים. "הבריטים מוקירים את ההיסטוריה שלהם," נאמר ללב בשיעורי האנגלית שלו, "בעיקר משום שהם מעולם לא ידעו עולו של כיבוש. ורק לסירוגין הם מכירים בכך שלא תמיד עשו טוב."
האיש על השטר, צוין שם, חי בשנים 1934-1857. הוא נראה כמו בנקאי, אבל מה כבר עשה שהוטבע על שטר של עשרים לירות שטרלינג במאה העשרים ואחת? לב בהה בסנטרו הנחוש, אימץ את עיניו לקרוא את שמו שהיה משורבט מתחת לצווארון הנוקשה, אבל לא הצליח. הוא חשב שהאיש הזה מי?מיו לא ידע שיטת חיים אחרת מלבד קפיטליזם. ודאי שמע את שמותיהם של היטלר ושל סטלין, אבל לא ידע פחד — לא היה לו ממה לפחד מלבד אובדן קטן של הון במה שהאמריקנים כינו "ההתרסקות", כשאנשים קפצו בניו יורק מחלונות ומגגות. הוא הלא מת בבטחה במיטתו עוד בטרם ידעה לונדון הפגזות וחורבן, בטרם נקרעה אירופה לגזרים. עד סוף ימיו עוד זרח מן הסתם זוהר המלאך על מצחו של האיש הזה ועל בגדיו המיושנים, כי ידוע הרי בעולם כולו: לאנגלים יש מזל. נו, טוב, חשב לב, עכשיו אני נוסע לארץ שלהם ומכריח אותם לשתף גם אותי במזל השטני הזה שלהם. עזבתי את אורור, קשה ומרה היתה לי הפרידה מהבית, אבל הגיע זמני.

לב ננער ממחשבותיו כשס?פרה של לידיה צנח ברעש אל רצפת האוטובוס, והוא הביט בה וראה שנרדמה, ובחן את פניה מעו?ני השומות. הוא העריך את גילה בסביבות שלושים ותשע. נדמה שנרדמה בקלות. הוא דמיין אותה יושבת במין תא עם אוזניות מהודקות לשערה החום-אפרפר, עליזה וערנית מול שטף בלתי פוסק של תרגום סימולטני. מ?י יו? ה?לפ? מ?י פ??ליז. לא. מ?י א?יי ה?לפ? יו?.

הלילה הלך והתארך ולב החליט לנסות ולהיזכר בסיגריות עם ערך מוסף מן העבר. הוא ניחן בדמיון תוסס. במנסרה של בארין היה ידוע לשמצה בתור "חלמן". "החיים לא נועדו לחלומות, לב," התריע הבוס שלו. "חלומות סופם בחתרנות." אבל לב ידע שהוא שברירי מטבעו, מתפזר בקלות, קל לשמוח או להיעצב מן המוזרות שבזוטות, ושמצבו זה כבר פגע בילדותו ובנערותו ואולי גם כגבר מנע ממנו להתקדם. במיוחד אחרי שמרינה נפטרה. כי עכשיו המוות שלה היה איתו תמיד, כמו צל על צילום הרנטגן של נשמתו. גברים אחרים היו מסוגלים אולי לסלק צל כזה — בשתייה או עם בחורה או בהתמקדות חדשה בעשיית כסף — אבל לב אפילו לא ניסה. הוא ידע שאיננו מסוגל עדיין לשכוח את מרינה.
כל נוסעי האוטובוס סביבו כבר נמנמו. אחדים שכבו שמוטים כלפי המעבר וזרועותיהם מידלדלות מטה בתנוחה של כניעה. האוויר נמלא גניחות חוזרות ונשנות. לב משך עוד את קצה כובעו על פניו והחליט להיזכר במה שהוא ואמא שלו, א?ינ?ה, כינו תמיד "נס החלבלוב", כי הסיפור הזה הוליך אל סוף טוב, אל עישון טהור כמו אהבה.

אינה היתה אישה שמעולם לא הרשתה לעצמה להיקשר לדבר-מה. לעתים קרובות אמרה, "מה הטעם, כשהחיים ממילא גוזלים הכול?" אבל היו כמה דברים ששימחו אותה, ואחד מאלה היה החלבלוב. עם עלים ארגמניים וצורה של אשוח, החלבלוב נראה כחפץ מעשה ידי אדם יותר מאשר כצמח חי, ועורר באינה התפעלות מפוכחת משונותו הייחודית, מקביעותו לכאורה בעולם של דברים שקמלים וגוועים ללא הרף.

לפני שנים אחדות, בבוקרו של יום ראשון, סמוך ליום הולדתה השישים וחמישה של אינה, לב השכים קום ורכב על אופניו שלושים ושמונה קילומטרים, עד יארב??ל, היכן שמכרו פרחים ושתילים בשוק חוצות מאחורי תחנת הרכבת. היום היה כמעט סתווי, ואור ענוג ירד על הדמויות האילמות שהתקינו שם את דוכני המכירה שלהן. לב עישן והתבונן ממזנון תחנת הרכבת שב?ו שתה וודקה וקפה. ואחר כך יצא והחל לחפש חלבלובים.

מרבית הסחורה נמכרה בשוק של יארבל לצורכי מזון: שתילי כרוב, זרעי חמניות, תפוחי אדמה מנ?צים, שיחי דמדמניות, ענפי אוכמניות. אבל יותר ויותר אנשים החלו לפנק את החוש הנשכח למחצה שלהם לקישוט, ומדי שנה הלכו וצמחו מכירות הדברים חסרי התועלת והפרחים.

החלבלובים נראו תמיד למרחוק. לב שוטט שם לאטו, תר בדריכות אחר הצבע האדום. השמש זרחה על נעליו השחורות והשחוקות. לבו היה קל להפליא. אמא שלו עמדה לחגוג שישים וחמש שנים, והוא יפתיע וידהים אותה כשישתול חלבלובים באדנית על המרפסת שלה, ובערב היא תשב שם ותסרוג ותתפעל מהם, ושכנים יגיעו ויברכו אותה — על הפרחים ועל הטרחה של בנה למענה.

אלא שלא היו בכלל חלבלובים בשוק. לב כיתת הלוך ושוב רגליו, בהה עגמומי ברו?ש עקו?ד, בבצלצלים, בסלי פלסטיק מלאים בזבל חזירים ובאפר.
שום חלבלוב.
כעת קלט לב את גודל האסון. אז הוא התחיל מהתחלה, חזר על עקבותיו לאורך שורות הדוכנים, פה ושם התעכב להציק למו?כרים, בידיעה ברורה שיש בהצקות שלו משום האשמה, משום הרעיון המפתה שהאנשים האלה סוחרים בשוק האפור, מסתירים צמחים אדומים מתחת לדוכנים ומחכים לקונים עם דולרים אמריקניים או עם חלקי חילוף למכוניות או עם סמים.

"אני צריך חלבלוב," שמע את עצמו אומר, כמו מי שניחר בצמא או כמו בן יחיד נרגן.

"מצטערים, חבר," אמרו סוחרי השוק. "רק בחג המולד."
לא נותר לו אלא לדווש בחזרה הביתה, אל אורור. מאחורי האופניים שלו הוא גרר עגלת עץ שבנה בעצמו (משאריות שגזל ממחסן העצים של המנסרה בבארין), וגלגלי העגלה הזאת חרקו כעת בלגלוג לאורך כל הדרך. חלל יום הולדתה השישים וחמישה של אינה נפער כנגד לב כמו מ?כרה נטוש.

לב זע חרש במושבו והשתדל לא להפריע ללידיה בשנתה. הוא הניח את ראשו על זכוכית החלון הצוננת. ונזכר במרא?ה שקידם אז את פניו כמו חיזיון באיזה כפר נידח שנקרה בדרכו: אישה זקנה לבושת שחורים, יושבת דוממת על כיסא בחזית ביתה כשלצדה תינוק ישן בעגלת פלסטיק. ולרגליה שלל פריטים למכירה: גרמופון, מאזניים ומשקולות, צעיף רקום, שני מפוחי עור. וגם מריצה עם שתילי חלבלוב שעליהם אך החלו להיצבע באדום.
לב התנודד אז על אופניו, תהה אם הוא חולם, הציב רגל אחת על שביל העפר. "חלבלוב, סבתא, נכון?"
"זה השם שלו? אני קוראת לו דגל אדום."
הוא קנה את כולם. העגלה שלו היתה גדושה וכבדה. כסף לא נשאר לו.

הוא החביא את השתילים מתחת לשקים עד שהחשיך, שתל אותם באדנית הגדולה של אינה מתחת לכיפת השמים, ניצב לידם, צפה בשחר העולה, וכשהגיעה אליהם השמש התעצם אודם עליהם באור?ח מפעים, כמו כרכומים שפורחים במדבר לאחר גשם. ואז לב הצית לעצמו סיגריה. הוא התיישב על מדרגות המרפסת של אינה ועישן ובהה בחלבלובים, והסיגריה היתה ענבר זוהר בתוכו והוא עישן אותה עד לאחרון הסנטימטרים שלה ואח?ר כיבה אותה, אבל הוסיף להחזיק בה מעוכה בכף ידו המרובבת מבוץ.

לב בכל זאת נרדם.

הוא התעורר כשהאוטובוס עצר למלא דלק, היכן שהוא באוסטריה, הניח, כי תחנת הדלק היתה גדולה ומוארת וברחבה לצדה חנו במקבץ דומ?ם משאיות שש?מות גרמניים רשומים עליהן ומוארים בפנסי גז כתומים. פרייהו?ף. בו?ש. גרו?נ?וואלד. ק?ניגסטר?נספ?ו?רט...
לידיה היתה ערה, וביחד היא ולב ירדו מהאוטובוס ונשמו את אוויר הלילה הקר. לידיה עטפה את כתפיה בקרדיגן. לב תר בשמים אבל לא ראה כל סימן לזריחה. הוא הדליק סיגריה. ידיו רעדו כשהכניס אותה לפיו וכשהוציא אותה.
"יהיה קר באנגליה," אמרה לידיה. "אתה מוכן לזה?"
לב חשב על הבית הגבוה שדמיין לעצמו, עם הגשם שיורד והטלוויזיה המהבהבת והאוטובוסים האדומים העוברים ושבים.
"אינני יודע," אמר.
"כשהחורף יגיע," אמרה לידיה, "נחטוף בטח הלם."
"גם החורפים שלנו קרים," אמר לב.
"כן, אבל הם לא נמשכים הרבה זמן. אמרו לי שבאנגליה יש חורפים שפשוט לא נגמרים."
"זאת אומרת שאין קיץ?"
"יש קיץ. אבל אתה לא מרגיש אותו אצלך בדם."
כמה מנוסעי האוטובוס שוטטו עכשיו באזור תחנת הדלק. אחדים קפצו לשירותים, אחרים סתם עמדו שם, כמו לב ולידיה, רועדים מעט, צופים סביבם ואינם בטוחים מה רואות עיניהם, נוסעים שירדו אבל טרם הגיעו, אנשים במעבר שאינם יודעים בוודאות לאיזו שעה לכוון את השעונים שלהם.

מאחורי מגרש החניה של המשאיות רבצה חשכה עמוקה ובלתי חדירה של עצים.

לב נתקף תשוקה פתאומית לשלוח משם גלויה לבתו מאיה, לתאר לה את הלימבו הלילי הזה: שמ?י פנסי גז, עצים ללא ניע, טלפון ציבורי בוהק, אנשים כמו בגלריה, ניצבים חסרי ישע אל מול מוצגי אמנות חסרי פשר. אבל מאיה היתה צעירה מכדי להבין את כל זה. בת חמש בסך-הכול. עם בוקר היא תיטול את ידה של אינה ותלך לבית הספר. בצהריים היא תאכל נקניק קר ולחם פרג. כשתחזור הביתה אינה תיתן לה חלב ע?זים עם קינמון בכוס צהובה ועוגת צימוקים וריבת ורדים. היא תכין את שיעורי הבית שלה על שולחן המטבח, ואחר כך תצא לרחוב הראשי של אורור ותחפש את החברים שלה והם ישחקו בעפר עם העזים ועם התרנגולות.
"אני כבר מתגעגע לבת שלי," אמר לב ללידיה.

כשהאוטובוס חצה את הגבול בין גרמניה להולנד לב כבר התמסר לגמרי למקומו הקטן שליד החלון; לזמזום הנצחי של המזגן; לנוכחותה השקטה של לידיה שהציעה לו ביצים ופירות יבשים וקוביות שוקולד; לריחות ולקולות של שאר הנוסעים; לריח הכימי של שירותי האוטובוס; לתחושת התנועה על פני מרחקים עצומים, לאט לאט אבל תמיד קדימה והלאה.

לב צפה בהולנד החולפת על פניו, שדות שטוחים ועצי צפצפה בורקים, תעלות וטחנות רוח, כפרים ובעלי חיים במרעה, והרגיש כה של?ו ורגוע כאילו האוטובוס היה לחייו והוא כבר לעולם לא יתבקש להתנער משאננות זו של חיי-אוטובוס. וכבר החל להצטער שאירופה איננה גדולה יותר כדי שיוכל להתמהמה עוד ימים רבים על פני נופיה, עד שמשהו בתוכו ישתנה, עד שיימאסו עליו ביצים קשות ומראה הב??קר בכרים מוריקים ויימצא לו מחדש הרצון להגיע אל יעדו.

הוא ידע שאדישותו המתגברת היא סכנה. כעת היה רוצה שחברו הטוב, רו?די, יהיה לצדו. רודי מי?מיו לא התמסר, וגם לאו?פ?יו?ם הקילומטרים החולפים לא היה מתמסר. מדי יום ביומו רודי ניהל קרב מר בחיים. "החיים הם רק שיטה," רודי הזכיר תכופות ללב, "ומה שחשוב זה לפצח את השיטה." ובלילה בשנתו גופו של רודי התקפל באגרופים קפוצים לפני חזהו, כמו של מתאגרף. כשהתעורר זינק ובעט מעליו את מצעי המיטה. שערו הכהה הבריק סתור מאורו שלו? הבלתי מנוצח. הוא אהב וודקה וקולנוע וכדורגל, וחלם שתהיה לו מה שהוא מכנה "מכונית רצינית". כאן באוטובוס רודי היה ודאי שר שירים ורוקד ריקודי עם במעבר וסוחר במוצרים עם נוסעים אחרים. הוא היה שומר על התנגדותו.

גם רודי כמו לב היה מעשן בשרשרת. פעם, אחרי שהמנסרה נסגרה, הם ערכו יחד מסע רווי עישון אל העיר הרחוקה גליק, בקור חורפי סגול ועמוק, כשהשמש תלתה נמוך בין גזעי עצים וקרח הבהיק כמו ציפוי יהלומים על גבי פסי הרכבת, וכיסיו של רודי היו מלאים כסף אפור ובמזוודה שלו נחו אחד-עשר בקבוקי וודקה מעורסלים בתוך קש.

השמועות על אודות מכונית אמריקנית, שברולט פיניקס, למכירה בגליק הגיעו אל רודי באורור. רודי תיאר בחיבה רבה את המכונית הזו כ"צ?'ב?י". אמר שהיא כחולה ולבנה עם עיטור כסף, שעשתה רק שלוש מאות שמונים אלף קילומטרים, ושהוא מתכוון לנסוע לגליק לראות אותה, ואם יצליח להוריד לבעליה את המחיר אז הוא בהחלט מתכוון לקנות אותה ולנהוג בה הביתה. העובדה שמעולם עד כה לא נהג במכונית לא הטרידה את רודי כהוא זה. "מה הבעיה?" אמר ללב. "כל ימי חיי המחורבנים נהגתי במנסרה במלגזה כבדה. ולנהוג זה לנהוג. במכוניות אמריקניות אתה אפילו לא צריך לדאוג להילוכים. אתה רק מכניס לאוטומטי, ויוצא לדרך."
הרכבת היתה מחוממת, עם צינורות חימום עבים שעברו ממש מתחת למושבים. ללב ורודי היה קרון משלהם. הם ערמו את מעילי עור הכבש? שלהם בתא המטען ופתחו את מזוודת הוודקה, ושמעו מוזיקה ממכשיר רדיו זעיר וצווחני בגודל של עכברוש. הבל הוודקה באוויר הקרון היה חם ומחניק, נפלא ופראי. עד מהרה הם חשו כמו שכירי חרב פורקי עול. כשהגיע הכרטיסן הם נצמדו אל שתי לחייו.

בגליק הם יצאו אל תוך סופת שלג, אבל דמם היה חם עדיין אז השלג נראה להם נעים כמו ליטוף ידה של בחורה על פניהם, והם הילכו מתנודדים וצוחקים ברחובות. עד שלילה החל לרדת ורודי הכריז: "אני לא מסתכל על הצ'בי בחושך מזורגג. אני רוצה לראות אותה זוהרת." אז הם עצרו במוטל העלוב הראשון שמצאו והש?ביעו את רעבונם בשתי קערות גולש וכופתאות והלכו לישון בחדר צר שהדיף ריח נפטלין ו?וקס של לינוליאום, ולא זעו ולא נעו עד הבוקר.

השמש זרחה בשמי תכלת בהירים כשלב ורודי עשו דרכם אל בית מגוריו של בעל הצ'בי. השלג סביבם היה זך ועבה. והיא אכן היתה שם, חנתה לבדה ברחוב המשמים תחת עץ טיליה בודד, במלוא נ?פחה ואורכה החריג, שברולט פיניקס עתיקה בצבע כחול-רקיע עם סנפירים לבנים ועיטור כסף; ורודי ירד על ברכיו. "הנה הילדה שלי," הוא אמר. "הנה הבייבי שלי!"

היו לה גם פגמים. חלודה אכלה את אחד מצירי דלת הנהג. ממגבי השמשה הקדמית לא נותר כמעט מאומה אחר רצף חורפים קרים. כל ארבעת הצמיגים היו שחוקים. והרדיו לא עבד.

לב ראה שרודי מהסס. הוא הסתובב שוב ושוב סביב המכונית, העביר ידו על גופה, גרף שלג מעל הגג, פתח וסגר את הדלת הפגומה. ואז הרים את עיניו ואמר: "אני לוקח אותה." רק אחרי זה הוא החל להתמקח, אבל הבעלים כבר הבין את עוצמת כמיהתו של רודי למכונית וסירב להוריד ממחירה מע?בר לסכום זעיר ביותר. רודי שילם על הצ'בי בכל הכסף שהביא איתו, וגם במעיל עור הכבש וכובע הפרווה שלו ובחמישה משמונת בקבוקי הוודקה שנותרו במזוודה. בעל המכונית היה פרופסור למתמטיקה.

"על מה אתה חושב עכשיו?" שאל קול. קולה של לידיה, שפסקה לפתע ממלאכתה החדשה, הסריגה.

לב נעץ בה את עיניו. עלה בדעתו שכבר מזמן לא שמע את השאלה הזאת. או אולי מעולם לא שמע אותה כי מרינה תמיד כמו ידעה מה מסתתר בראשו וניסתה לר?צות את מה שגילתה שם.
"נו, טוב," אמר לב, "אני חושב על חבר שלי, רודי, ועל היום שבו נסעתי איתו לגליק לקנות מכונית אמריקנית."
"א?ה," אמרה לידיה. "אז הוא עשיר, החבר שלך רודי."
"לא," אמר לב. "או אף פעם לא לאורך זמן. אבל הוא אוהב לקנות ולמכור."
"ס?חר זה רע מאוד," אמרה לידיה ומשכה באפה. "כל עוד קיים שוק אפור אנחנו לעולם לא נתקדם. אבל ס?פ??ר לי על המכונית. הוא קנה אותה?"
"כן," אמר לב. "הוא קנה. מה את סורגת?"
"סוודר," אמרה לידיה. "לחורף האנגלי. האנגלים קוראים לבגד הזה 'ג'אמפ??ר'."
"ג'אמפ??ר?"
"כן. הנה יש לך עוד מילה. ספר לי על רודי ועל המכונית."
לב הוציא את בקבוק הוודקה שלו ושתה. אחר כך סיפר ללידיה איך אחרי שרודי קנה את הצ'בי הוא עשה איתה שם כמה סיבובים ברחובות הריקים של שכונת המגורים כדי להתאמן בנהיגה, בעוד הפרופסור למתמטיקה מתבונן בו מפתח ביתו, כובע פרווה על ראשו והבעת פניו משועשעת.

אחר כך לב ורודי יצאו לדרכם הביתה, השמש קרנה על עולם שקט וקפוא, רודי הדליק את החימום במכונית במלוא עוצמתו ואמר שקרוב מזה לגן עדן הוא כבר לא יגיע. מנוע המכונית השמיע רחש רטינה עמוק כשל מנוע סירה, ורודי אמר שזהו קולה של אמריקה, חזק ומוזיקלי. בתא הכפפות לב מצא שלוש חפיסות שוקולד שווייצרי שדהו עם הזמן, והם חלקו בהן בין סיגריה לסיגריה שהדליקו בעזרת המצית הזוהר של המכונית, ורודי אמר: "הנה המקצוע החדש שלי באורור: נהג מונית."

לקראת ערב, במרחק קילומטרים עדיין מן הכפר שלהם, הם עצרו בתחנת דלק — משאבה אחת חלודה בעמק דומם וכלב מנומר ששומר עליה. רודי לחץ על צופר המכונית, וקשיש יצא בצליעה מתוך בקתת עץ עם שקי פחמים למכירה, והביט מבוהל בצ'בי כאילו היתה טנק צבאי או עב"ם, והכלב המנומר נעמד והחל לנבוח. רודי יצא מהמכונית, במכנסיים ומגפיים וחולצה משובצת בלבד, וכשטרק אחריו את דלת הנהג, נשבר הציר היחיד שנותר והדלת צנחה לתוך השלג.

רודי קילל. הוא ועובד הדלק בהו בתקלה הזו שנראתה חסרת תקנה מיידית, ואפילו הכלב עבר לשתיקה נבוכה. אז רודי הרים את הדלת וניסה להחזיר אותה למקומה, ואף שהצליח זה לא החזיק מעמד והיה צורך לקשור אותה להתקן המושב בחתיכת חבל בלוי, ורודי אמר: "הפרופסור המזדיין! הוא ידע שזה יקרה. שיחק אותה בנחמדו?ת."

רודי רקע בשלג בזמן שמכל המכונית התמלא בדלק, כי האוויר נעשה שוב מקפיא ולרודי לא היו לא כובע ולא מעיל, והתמוטטות הדלת סדקה לו את בועת האושר שלו. לב יצא ובחן את הצירים השבורים ואמר: "זה רק ציר, רודי. אנחנו יכולים לתקן את זה בבית."
"אני יודע," אמר רודי, "אבל הדלת המזדיינת תחזיק במכונית לאורך מאה וחמישים הקילומטרים שעוד נשארו לנו? זאת השאלה שלי."

הם המשיכו הלאה, מלאים בדלק שלב קנה בכספו שלו, נסעו מערבה לע?בר השקיעה, והשמים נצבעו תחילה בכתום ואז באדום מעושן ואח?ר בארגמן, וצללים סגולים נימרו את השדות המכוסים שלג, ולב אמר: "הארץ הזאת די יפה לפעמים," ורודי נאנח ואמר: "היא נראתה יפה הבוקר, אבל בקרוב שוב יחשיך."
וכשהחושך ירד נוצר קרח על השמשה הקדמית, אבל המגבים השחוקים הצליחו רק לצלוח בגריסה את הקרח הזה כשנעו לאט מאוד מעלה ומטה בקולות גניחה, ועד מהרה לא ניתן היה עוד לראות את הדרך. רודי החנה את המכונית בצד הכביש, והוא ולב בהו בצורות שיצר הקרח ובזוהר צהוב עמום שהטילו פנסי המכונית על רקמת ענפי העצים הכסופה, ולב ראה שידיו של רודי רועדות.

"מה עכשיו, לכל הרוחות?" אמר רודי.
לב הסיר מעליו את צעיף הצמר שלבש וכרך אותו סביב צווארו של רודי. אחר כך יצא מהמכונית ופתח את תא המטען והוציא מתוך הקש את אחד משלושת בקבוקי הוודקה הנותרים ואמר לרודי לכבות את המנוע, וכשהמנוע גווע המגבים עשו עוד סיבוב אחרון חסר תועלת ואז רבצו תחתם כמו שני זקנים תשושים שצנחו ראש בראש בשול?יה של זירת החלקה. לב פתח בכוח את הוודקה ולקח לגימה ארוכה, אחר כך החל לאט לאט לצקת את האלכוהול על השמשה הקדמית והתבונן בפלגים הברורים שהוא יצר בקרח. וכאשר מעטה הכפור כמעט נעלם לגמרי, לב יכול היה להבחין בפניו הרחבים של רודי, קרובים כל כך אל השמשה, כמו פני ילד שנושא עיניו מעלה ביראת כבוד. ואחרי זה הם המשיכו לנסוע כל הלילה ועצרו מדי פעם לצקת עוד וודקה וראו איך המחוג המואר של מד הדלק הולך ויורד.

לידיה הפסיקה לרגע לסרוג. היא הצמידה את ה"ג'אמפר" אל חז?ה? כדי לראות כמה נותר לה עוד לסרוג עד קו התפר של הכתף. היא אמרה: "עכשיו הנסיעה הזאת מעניינת אותי. הצלחתם להגיע הביתה?"
"כן," אמר לב. "הגענו עם שחר. היינו די עייפים. טוב, בעצם מאוד עייפים. ומכ?ל הדלק היה כמעט ריק. המכונית הזאת תאוותנית כל כך שעוד תרושש את רודי."
לידיה חייכה ונדה בראשה. "והדלת?" שאלה. "תיקנתם אותה?"
"אה, בטח," אמר לב. "הלחמנו צירים חדשים של עגלת תינוקות. היא בסדר. רק נפתחת עכשיו בגסות."
"בגסות? אבל רודי בכל זאת נוהג בצ'בי בתור מונית, עם הדלת הגסה הזאת?"
"כן. בקיץ הוא משאיר את כל החלונות פתוחים ואפשר לנסוע בשיער מתבדר ברוח."
"אוי, זה לא היה מוצא חן בעיני," אמרה לידיה. "אני מקדישה המון זמן להגנה על שערי מפני הרוח."

הלילה שוב נטה לרדת כשהאוטובוס הגיע להו?ק ואן הולנד והמתין בתור ארוך לכניסה למעבורת. מיטות לא הוזמנו עבור נוסעי האוטובוס; נאמר להם למצוא ספסלים או כיסאות נוח כדי לישון עליהם, ולהימנע מקניית משקאות בבר הספינה שגוב?ה מחירים בלתי סבירים. "אחרי שהמעבורת מגיעה לאנגליה," אמר אחד מנהגי האוטובוס, "יש לנו רק עוד שעתיים עד היעד שלכם בלונדון, אז נסו לישון, אם תצליחו."

לאחר שעלה על הספינה לב פילס דרכו אל הסיפון העליון והשקיף מטה אל הנמל — עגורנים ומכולות, מחסנים גדולים ומשרדים ומגרשי חניה, ושולי הרציף מבריקים מנפט. גשם כמעט בלתי נראה החל לרדת. שחפים זעקו כמו אל בית באי שאבד זה מכבר, ולב חשב כמה קשה ודאי לחיות בקרבת הים ולשמוע בכל יום את קולם המלנכולי.

הים היה שקט והמעבורת הפליגה בדממה, כאילו החושך עמעם את מנועיה הגדולים. לב נשען על המעקה, עישן ובהה בנמל ההולנדי המתרחק, וכשהיבשה כבר נעלמה ושמים וים התמזגו באפלה, הוא נזכר בחלום שהיה לו כשמרינה שכבה על ערש דווי, ובו הוא נסחף על גבי אוקיינוס חסר גבולות שאינו נשבר כלל אל חוף אנושי.

טעם הסיגריה שלו היה מריר מן הריח המלוח של הים, אז הוא מעך אותה בכף רגלו על הסיפון, ואח?ר נשכב לישון על גבי ספסל. הוא משך את הכובע שלו על עיניו, וכדי להירגע דמיין לעצמו את הלילה היורד על אורור, יורד כמו תמיד על גבעות מכוסות אשוחים, על ארובות מתגודדות ועל צריח העץ של בניין בית הספר. ושם בלילה הענוג הזה שוכבת מאיה, תחת שמיכת הפוך שלה, זרוע אחת שלה שלוחה הצדה כמו?רה לאיזה מבקר בלתי נראה על החדר הקטן שהיא חולקת עם סב?תה: שתי מיטות, שטיח טלאים, שידת מגירות בצבעי ירוק וצהוב, תנור נפט וחלון מרובע שפתוח אל האוויר הצונן, אל טללי הלילה ואל צווחות ינשופים...
תמונה יפה, אבל לב לא הצליח לקבע אותה במחשבתו. הידיעה שעם סגירת המנסרה של בארין נגזר גורלם של אורור ושל עוד חצי תריסר כפרים נוספים לא חדלה להכות בחדר ההוא ובילדה הישנה בו, וגם בדמותה של אינה, המדשדשת שם בחושך לפני שהיא כורעת לומר את תפילותיה.

"תפילות לא שוות כלום," רודי אמר לו פעם, כאשר העץ האחרון שניסרו נשלח לדרכו באונייה וכל המכונות הושבתו. "צריך לחשוב טוב, לב. רק בעל התושייה הוא ישרוד."