קלקסיקו סיטי

קלקסיקו הוא לא רק הרכב של אותה נקודת מפגש בין הגבול המערבי של ארצות הברית והפראיות של מקסיקו, הוא גם רגע ההתנגשות בין האפלה של החיים לרגעים המאושרים. זה התבטא היטב באלבומים שלהם, בין קטעים אינסטרומנטליים מרי נפש לסייסטות של חבורת נוודים שרוקדת עם טקילה על הראש. אמש בבארבי המפגש בין האפל לשמח, בין הייאוש של הנדודים לתקווה של יום המחרת הפך לשעתיים נטולות נפילות, לשירים שמשתנים תוך כדי תנועה ולמפגן מוזיקלי מהודק של להקה שכל חבר בה מאושר להסתכל לצד השני ולמצוא לידו את אותם נגנים בכל ערב. החל מהפדאל סטיל של פול נייהאוס ועד המנהיגות של ג'ון קונברטינו מאחורי התופים, מחטיבת כלי הנשיפה ועד לנוכחות הצנועה והכובשת של ג'ואי ברנס, קלקסיקו נראית כמו החבורה שהכי כיף לצאת איתה לבירה אחרי ההופעה.

דפדרו, הפרויקט של חאיירו זאוולה, היה אחד ממופעי החימום שהגיעו עם המופע לישראל, שלא כמו במופעים אחרים שמגיעים לכאן ומסתפקים בחימום מקומי. ראשית, בגלל הכריזמה הכובשת של נגן וזמר מעולה, שלמרות שיש לו טכניקת נגינה שמזכירה את דיוויד ברוזה, האיש הוא לגמרי Pאנק בגישה. עוד לפני המופע המרכזי של קלקסיקו הורגש שיא, כשחברי הלהקה עלו אחד אחד לתמוך ביוצר ולהקל את הבליעה מול קהל שלא מכיר אותו. זאוולה נתן כבוד בחזרה ונשאר על הבמה לאורך כל המופע על תקן גיטריסט ומעודדת, בייחוד בקטעים שקלקסיקו היו צריכים את הידיים באוויר. אבל זה לא שהוא היה צריך לעבוד קשה עם ביצועים נהדרים ל"Victor Jara's Hands" ו"News About William", מלאים בעושר הצליל ואנרגיה חשמלית.

קלקסיקו ניגנו סט לא קל. ברור שהאלבום האהוב ביותר שלהם בישראל הוא "Feast of Wire", למרות שעברו חמש שנים מאז יצא. עם זאת, השירים החזקים מתוכו נשמרו להדרן ואילו המופע עצמו היה מגוון ומרתק ונע בין הקטעים האינסטרומנטליים של ההרכב לשירי הבית-פזמון מתוך הדיסקוגרפיה המגוונת. אבל הציפייה לא הפריעה לקהל מסיבה אחת - קלקסיקו העניקו מעצמם מהשנייה הראשונה בה עלו לבמה, וויתרו על הקרירות והמעצורים שמאפיינים מוזיקה עם תו "איכות". הרגעים שבהם ברנס או זוואלה כופפו רגליים כדי לפתוח דיסטורשן, הכניסה של כלי הנשיפה והנגיעות של הויברפון וקולות הרקע שתמכו בברנס, יצרו צבע שלא דהה. ובסוף הגיעו גם הקלאסיקות ואפילו הקאבר ל"alone Again Or" של Love. וזה היה האות של אהוד בנאי.

אהוד בנאי הוא מעריץ אמיתי של קלקסיקו כבר שנים, וההערצה הזו התבטאה בביישנות לא אופיינית לאומן שממלא אולמות במשך שנים. בשתי הדקות הראשונות של הקטע המשותף לו וללהקה, שכבר מתחילתו הרים את הקהל לתקרה, בנאי נראה כמו האורח שמפחד לפתוח את הדלת הלא נכונה ולגלות את ארון התרופות. ברנס זיהה את המבוכה והרים לו להנחתות עד שהברז נפתח ובנאי חזר להוכיח עד כמה הוא גיטריסט לא פחות ענק מסך כל היצירה שלו. בשניות האלו - כשבנאי ניגש למיקרופון וזימר בציניות על מפלס השנאה שעולה ומפלס הכינרת שיורד, או צחצוח שיניים בדיאט קולה או דיאט ספרייט - מי שחש כי איבד את בנאי בזמן האחרון, קיבל אותו בחזרה עם להקת הליווי הכי טובה שהייתה לו מאז הפליטים.

המפגש של קלקסיקו עם בנאי היה רגע מפתח אחד בהופעה. הרגע השני היה בהדרן, כשברנס חתך את "Not Even Steve Nicks", בגרסה דיסטורשנית ושונה לחלוטין מהזיית הפליימינג ליפס שבאלבום וביצע חלק מ"Love Will Tear Us Apart" של ג'וי דיוויז'ן. זו הייתה הנקודה שבה הקריעה שבין חושך לאור שנמצאת במהות של קלקסיקו הפכה לזיקוקים וסימלה בשלמות את האופציה המקורית שקלקסיקו מציעה לאינדי – עצב שרוקד באיטיות ושמחה שמבינה כי גם מחר יהיה יום קשה. העיקר שבערב יש עוד הופעה.