כשראיתי בפעם הראשונה את הקליפ של "In Da Club" הייתי בטוח ש-50 סט הולך להיות הראפר הכי גדול אי פעם. היה לו את הגב של אמינם וד"ר דרה, את המוניטין הגנגסטרי (שימו לב שהוא בקושי פותח את הפה בגלל כדור שחטף בלסת) ואת האמביציה להצליח (כי כשהוא יצא מהכלא היו לו רק 50 סנט). יותר מכל אלו, היה לו לקרטיס ג'קסון, סינגל בכורה מלכותי. "In Da Club" לא רק היה להיט ענק, או מגה להיט, הוא היה קונצנזוס ובצדק - ביט רצחני, מלים מסיבתיות וראפ עצל כמו חייל אפסנאות על באנגים. הוא ה-11.9 של שירי ההיפ הופ - מייתר את כל מי שהגיע לפניו ואחריו (במסיבה, הכוונה). אפילו ביונסה עשתה לו גרסה משלה.
הבעיה היא ש-"In Da Club" היה להיט כל כך גדול, שהוא בסופו של דבר נשחק ולא נשאר ממנו זכר. בדיוק כמו הראפר שעשה אותו, שכיום הוא לא יותר מבדיחה גרועה על גאנגסטרים בעיני רוחם, שחושבים שפגע בהם פעם כדור טועה בזמן שקנו פרח היידרו, הם יכולים למכור מיליוני עותקים. ובכל זאת, סיפור עלייתו ונפילתו של 50 סנט לא השאיר אותנו בידיים שריקות משימוש יתר ב"In Da Club". הוא גם העניק לנו את "Candy Shop" - השיר שהוכיח שקרטיס ג'קסון הוא לא סתם ערס צעצוע; הוא משורר.
בחלוף הזמן ברור למדי של"Candy Shop" יש תוחלת חיים ארוכה יותר גם משום שבזמן אמת הוא לא עבר התעללות פלייליסטית, אולם בעיקר בזכות הטקסט הגאוני שלו. אין גבול לטינופת שזורמת כאן, מבלי לומר אפילו פעם אחת "Fuck".וזהו גם שיר עם התפתחות לירית וסיפורית - הבית הראשון עומד בסימן מציצת הסוכרייה (שורת השיא - "אני מנסה להסביר לך בצורה הכי טובה שאני יכול, אני נמס בפיך ילדה, לא בידייך"), בעוד בבית השני הוא מדבר כבר על משכב מלא, או כמו שפיפטי קורא לו - משחקים של חיכוכים עם מקל הקסמים (שורת השיא "עם האור פתוח או סגור, היא אוהבת את זה מאחורה").
את המלים הפיוטיות הללו מקשטים ביטים איטיים ואקורדים ערביים מדבקים שמהפנטים אותך פנימה לאווירת הזיונים וכמובן, אוליביה, שמוסיפה למרקחה את ה"וואו" המחרמן בצירוף גניחות ונענועי לחיי הישבן לכיוונים מנוגדים. כל מה שבא לעשות כששומעים את "Candy Shop" הוא לפתוח קייס של שמפניות כמו 50 סנט, ולהתחיל להתנועע באיטיות בתקווה שתגיע מישהי (או יגיע מישהו - המדור תקין פוליטית) ויפתח לכם את חנות הממתקים.
באסה או קלאסה: "Candy Shop" של 50 סנט
רונן ארבל
19.8.2009 / 18:01