היה שלום ותודה על הרייטינג

אל תגידו שלא ראיתם את זה בא. אני לא מתכוון לאנשי שירות בתי הסוהר, שזה תפקידם לדעת לשמור על אדם שקיים סיכוי גבוה שייטול את חייו בידיו, בוודאי אחרי שכבר ניסה זאת פעם אחת; אני מתכוון לכל מי שהתעסק בפרשת נפילתו של דודו טופז. ראיתם את זה בא; ראיתם ולא אמרתם שהוא הולך להתאבד, כי היה נדמה לכם שזו תהיה ציניות שחורגת מגבול הטעם הטוב, למרות שהציניות חרוטה לכל אורך דודוגייט. לא היה לכם ספק שכך זה ייגמר. בדם, כמובן, או במקרה הזה בחנק. זה הסוף ההוליוודי המתבקש; האפשרות הפתוחה היחידה שנותרה בתסריט. בום. סוף.

התאבדותו של דודו טופז היתה צפויה לא רק נוכח החרטות שכן או לא הביע לגבי מעשיו, וההבנה כי חירותו נלקחה ממנו ואת השנים הבאות יבלה בכלא, הרחק מסגנון החיים אליו התרגל (איני ממעיט כאן בחשיבותם וזוהי כמובן ספקולציה בלבד). היא היתה צפויה משום שעבור מי שחי וניזון מהדימוי, מוות הוא הדרך המהירה ביותר חזרה אל החום ואהבת הקהל; כרטיס חד כיווני בלתי מוגבל לפנתאון הבידור שממנו עלולה היתה להישלל כניסתו בעקבות הפרשה. זהו הסדק היחיד בעלילה שבאמצעותו יוכל עמישראל לצפות ב"משה והאורנג'דה" ולהתרפק עליו במקום להוקיע אותו. לטופז לא היה הזמן והסבלנות לחכות לחנינה הציבורית - כזו שהיתה מגיעה לאחר שחרורו העתידי, למשל - על כן הוא החליט לארגן לעצמו אחת. מיידית ואפקטיבית ככל שניתן.

עכשיו בוודאי יהיה מי שיבקש להפיק איזשהו לקח מפרשת נפילתו ומותו של דודו טופז, ויקרא ללמוד ממנה שיעור בהלכי הטאלנט. אלא שאין כאן היקשים או תובנות שמהן אפשר להשליך הלאה. דודו טופז היה אקזמפלר; נרקיסיסט תובעני חסר גבולות ועכבות, ג'אנקי של תשומת לב, שהאישורים שקיבל מעולם לא סיפקו אותו. כמי שלא לקח אחריות על הידרדרותו המקצועית והעדיף לנקום באשמים בה, לדעתו, גם באקט האחרון של חייו הוא הסיר אחריות פעם נוספת מפעולותיו. הוא לא יכול היה לשאת את הקלון שעתיד היה לדבוק בו ולהרוס את כל מה שניסה לבנות במשך עשרות שנים והעדיף להמיר אותו בתהילה. במוות. כמה אירוני שדווקא עכשיו, כשהפוקוס כולו יופנה אליו שוב, הוא לא יהיה שם כדי ליהנות מזה (ואף אחד לא יכול היה ליהנות ממנו כמו דודו). היה שלום, ותודה על הרייטינג.