אחד הסרטים הדוקומנטריים המדוברים ביותר בנושאי רוק שיצאו בעשור האחרון הוא סרטה של אונדי טימונר, "דיג!". הסרט, שיצא ב-2004, הציג את היריבות-כביכול בין שתי להקות אמריקאיות ניאו-היפיות וחובבות סיקסטיז, שצמחו באותה סצינה. שתי הלהקות הוצגו בו כהפכים: הדנדי וורהולס בהנהגתו של קורטני טיילור-טיילור רצו להצליח ועשו את זה, ואילו ה-Brian Jonestown Massacre בראשותו של אנטון ניוקומב המשוגע, לא רצו (או פחדו) להצליח והעדיפו להוציא כמויות של תקליטים באופן עצמאי הרחק מעיני התקשורת.
ב"דיג!", שעקב אחר שתי הלהקות במשך שבע שנים, נראה היה שהדנדי וורהולס לגמרי נהנים מההצלחה שלהם ולא משלמים עליה איזשהו מחיר. אבל זה כמובן לא הגיוני. כל ילד יודע שברגע שאתה מוכר את נשמתך לחברת תקליטים גדולה, יש מחיר לשלם. מהרגע שאתה חותם על הנייר אתה משועבד לחברת התקליטים והיא יכולה למנוע ממך להוציא אלבום כמו שאתה רוצה, או לאלץ אותך להוציא אלבום שאתה לא שלם איתו.
וזה בדיוק מה שקרה לדנדי וורהולס לפני שש שנים, עם Welcome to the Monkey House. הדנדי וורהולס רצו ש"ברוכים הבאים לבית הקוף" (שנקרא על שם ספרו של קורט וונגוט) ימוקסס על ידי ראסל אלבדו, שעובד בעיקר עם אמני סול ואר נ' בי כמו ד'אנג'לו, הרוטס, קומון ואלישיה קיז. חברת התקליטים קפיטול לא אהבה את המיקס של אלבדו, שהיה לדעתם לא מספיק צלול ופריך כדי פנות לקהל הרחב, והחליטה לשחרר את האלבום במיקס אחר שעשה טכנאי מטעמה. קפיטול הפקידה את האלבום בידי טכנאי האולפן הבריטי פיטר וויטלי המתמחה בפופ מצעדים ולהקות בנות (שוגאבייבס, סופי אליס בקסטור וכו'), שעל פי טענת הדנדי וורהולס מיקסס את האלבום כרצונו ללא כל מעורבות מצדם.
עתה, כשכבר אין ללהקה מחויבות לקפיטול, היא החליטה להוציא את המיקס המקורי שהיא כה אהבה בלייבל העצמאי שלה, Beat the World Records. אז אל תטעו: The Dandy Warhols Are Sound אינו אלבום חדש של הדנדי וורהולס עם שירים חדשים, אלא המיקס המקורי של Welcome to the Monkey House.
השאלה הראשונה היא כמובן למה להם לעשות דבר כזה. ברמה הבסיסית סביר להניח שהם רצו להשמיע לעולם איך הם באמת רצו שהאלבום הזה יישמע. כש"ברוכים הבאים לבית הקוף" יצא, הייתי קצת מופתעת מההחלטה של הדנדי וורהולס לעשות אלבום סינתפופ. בזמנו פירשתי את ההחלטה של הלהקה לעבור מרוק לפופ אלקטרוני בתור ניסיון לומר שהם לא מתביישים בהיותם להקת פופ. אם עד לאותו זמן הטענה נגדם הייתה שהם הרבה יותר להקות פופ מאשר להקת רוק, אז ב"ברוכים הבאים לבית הקוף" אלבומם הרביעי הם הלכו עם זה עד הסוף, והוציאו אלבום פופ אלקטרוני בהפקה משותפת של קורטני טיילור עם ניק רודס, הקלידן של דוראן דוראן, ומפיק הגלאם הנודע טוני ויסקונטי.
זה מה שחשבתי אז. ומה מסתבר עכשיו? שהאלבום בכלל לא היה אמור להיות כל כך אלקטרוני, רובוטי ונוצץ כפי שהוא יצא. בדיעבד מתברר שהוא בכלל לא היה אמור להיות כל כך שונה משלושת האלבומים הראשונים שלהם.
מבחינת סאונד חושף המיקס החדש כלומר המיקס המקורי אלבום הרבה יותר אורגני ומעוגל, עם באסים פחות רועמים והרבה פחות סינתיסייזרים. זה עדיין אלבום פופ, אבל הוא לא מנצנץ למרחקים עם הפקה מלוטשת, להיטית וחלקלקה כמו במיקס שקפיטול הוציאה בזמנו. הסאונד של The Dandy Warhols Are Sound הוא מטושטש, מלוכלך, עמום ואפילו דאבי.
הסינגלים "We Used To Be Friends" ו"The Last High" הם עדיין להיטים, רק קצת פחות להיטיים, וזה דווקא נחמד. יש גם הבדלים בסדר השירים. למשל, בגרסה החדשה כלומר המקורית האלבום נפתח בשבע הדקות המסטוליות של "Burned", שב"ברוכים הבאים לבית הקוף" דווקא סוגר את האלבום. השינוי הזה מכניס אותך מההתחלה לאווירה אחרת ומשנה את התחושה הכללית של האלבום.
בפתיחה של "ברוכים הבאים לבית הקוף", שלא נמצאת בAre Sound, אגב, יש איזו בדיחה על זה שברגע שמייקל ג'קסון ימות, הדנדי וורהולס יוציאו קאבר לBlackbird של הביטלס, שג'קסון מחזיק בזכויות של שיריהם. הבדיחה הקטנה הזאת על תעשיית המוזיקה כנראה לא הייתה במיקס המקורי ולכן היא הושמטה מההוצאה הנוכחית, שזה די אירוני לאור העובדה שמותו של ג'קסון כמה דקות לפני הוצאתה סיפק לוורהולס טיימינג מושלם לחזור על הבדיחה. אבל כדי לא לוותר על המומנטום לגמרי, עשתה הלהקה את מה שהבטיחה ואכן הוציאה קאבר לBlackbird, אותו אפשר לרכוש כסינגל.
אם לסכם את ההבדלים בין שני המיקסים - הסאונד של The Dandy Warhols Are Sound הוא עכור וסמיך, בזמן שהסאונד של "ברוכים הבאים לבית הקוף" היה חד בצורה לא טבעית כמו מסך LCD שטוח בבית של יאפים. לא שזה משנה את איכות האלבום בצורה דרמטית השירים הם עדיין אותם שירים, לטוב ולרע אבל Are Sound הוא אלבום הרבה פחות וולגרי מ"בית הקוף". אני אישית אוהבת אותו הרבה יותר.
אין ספק שזה מתסכל מאוד להיות תלוי בחברת תקליטים גדולה שיכולה לעשות במוזיקה שלך כרצונה. וזאת לא הייתה הפעם היחידה שהדנדי וורהולס לא היו מרוצים מההחלטות של קפיטול. כשקפיטול גנזו את האלבום שהלהקה הקליטה ב-96', The Black Album, זה ישב ללהקה כמו עצם בגרון, וגם אותו היא שחררה, שמונה שנים מאוחר יותר, בלייבל שלה.
אבל נראה לי שהרצון להשמיע לעולם את המיקס המקורי הוא לא הסיבה היחידה שהדנדי וורהולס הוציאו את האלבום הזה. אם להשאר בהלך הרוח של "דיג!", כנראה שבאיזשהו מקום הדנדי וורהולס בכל זאת מכים על חטא על כך שהם החליטו לחתום בחברת תקליטים גדולה ולעשות את כל הפשרות האמנותיות שצריך לעשות בשביל להצליח. אולי באיזשהו מקום הם מבינים שאנטון ניוקומב צדק כשבחר להשאר בעולם האינדי.
יותר ממה שThe Dandy Warhols Are Sound הוא אלבום שעומד בפני עצמו, הוא הצהרה נגד חברות התקליטים והכח שלהן. ולשמוע הצהרה כזאת דווקא מפי הדנדי וורהולס להקה שנודעה באמביציה שלה להצליח ובמוכנות שלה להיות זונה של המערכת זה באמת מעודד.
הדנדי וורהולס, The Dandy Warhols Are Sound (הליקון)