התקשורת לא הרגה את טופז

לרגע קט, לפני יום וחצי בערך, נדמה היה שכלי התקשורת עומדים להציב כתב בכל בית משותף. בעקבות רצח משכירת הדירה בירושלים התמלאו ערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט בדיווחים על סכסוכי שכנים שאוטוטו יביאו לטבח המוני. אלא שאז בוגי יעלון קשקש משהו וכמה כתבים נקראו חזרה למערכת מישיבות ועד הבית הסוערות על מנת לקחת תגובות מהווירוסים של השמאל. הבוקר, אחרי שדודו טופז התאבד, כבר יכלו מאות דיירים סוררים לנשום לרווחה ולהוציא את שקיות האשפה המצחינות לחדר המדרגות. התקשורת תשוב להתעניין בנושא המשמים בעוד שנה, שנתיים או עשור - אחרי הרצח הבא.

אפשר להתקומם נוכח צביעותה של התקשורת, שעוסקת באובססיביות באדם שבסך הכל עמד מאחורי תקיפתם של שלושה אנשים ושאיים על כמה אחרים, בזמן שרוצחים מסוכנים מסתובבים בפארקים וזורעים הרס. זה יהיה אפקטיבי בערך כמו להתלונן על החום הנורא של אוגוסט. כך העסק פועל: קודם כל העשירים, החשובים והמפורסמים, ורק אחר כך – אם יישאר מעט שטח פנוי וזמן שידור – כל השאר. לכן, הטענה שהתקשורת הרגה את דודו טופז אווילית. טופז הוא איש מפורסם שתקף אנשים מפורסמים. יתרה מכך, גם אם בציבור הרחב אבי ניר, בועז בן ציון ושירה מרגלית אינם אייקונים, משקלם הסגולי בעולם המדיה העצים את הדרמה עוד יותר. זה היה סיפור שאי אפשר לעמוד בפניו: כוכב מזדקן שנוקם על דחיקתו מהפריים טיים. חשוב? לא בטוח. מעניין? ועוד איך. רייטינג? המון, תודה. אתם, שהבעתם לעיתים בטוקבקים אמפתיה לכוכב הנופל, שתיתם בצמא כל פרט אינפורמציה על אודותיו, ורציתם לקרוא עליו עוד ועוד. התקשורת, שכהרגלה ניסתה לרצות אתכם, העניקה לכם את מבוקשכם. וטופז, האיש שנהנה תמיד מדובשה של התהילה, ספג גם מעוקצה.

האם חלק מהדוברים נגד טופז קצת נסחפו? בוודאי. האם אפשר היה לוותר על מילים כמו "מפלצתי", שאותן מוטב לשמור לגופות מבותרות? בהחלט. אבל בדיוק כשם שלא ניתן לצפות מהתקשורת שתשמור על פרופורציות, אי אפשר לבקש מהדמויות המעורבות להתרחק רגשית ולהתייחס למעשיו של טופז באופן קר ומחושב. אי אפשר לבקש מהם לקחת בחשבון את השפעתם על נפשו המסוכסכת של התוקף. אנשים חשו שחייהם היו בסכנה, והגיבו בהתאם. גם ציון אמיר, עורך דינו של טופז, שהתלונן הבוקר כי "הרגו את דודו בלי שום חמלה", אינו מצטיין על פי רוב בשמירה על פרופורציות או בהתחשבות במצבם הנפשי של יריביו המשפטיים כשהוא עולה לשידור בתוכניות הבוקר ברדיו או מתראיין לטלוויזיה – וזה קורה בכל יומיים בערך. בשנים האחרונות מעורב אמיר במשפטו של משה קצב, שבו הושלך על נשים שהתלוננו על אונס בוץ בכמויות מסחריות – בלי שום חמלה. אדם שמתפלש דרך קבע בזירת הבוץ הזאת צריך לדעת מהם כלליה – והם אכזריים, נוקשים וחסרי רחמים.

בכלל, מעמדו הציבורי של טופז בשנים שהצליח נגזר מאותה נטייה תקשורתית בדיוק: כמעט בשום שלב הוא לא היה אמן חשוב. כל מי שגדל באייטיז אמנם יזכור לו לטובה את הבדיחות המצחיקות בשעתן של "פליטת פה", אבל לאורך כל הקריירה נגזר העניין הרב בטופז מהשערוריות שייצר, מהפרובוקציות שלו וממניפולציות תקשורתיות כמו תוכנית החייזרים האלמותית. טופז התפרנס, בין היתר, מהיותו סלבריטי וממקומו הנכבד במדורי הרכילות. מהרגע שנעלם משם, הוא לא בחל באמצעים כדי לחזור. הוא הצליח, וההצלחה הרגה אותו, בכל המובנים. התקשורת רק היתה שם כדי לדווח, בהפרזה, בבומבסטיות, בלי חוש מידה - בדיוק כפי שעשתה כשטופז היה בשיאו.