מה שהילדים אוהבים

אחרי ציפייה חסרת פרופורציות בבלוגים, אחרי שכמעט כל שיר מהאלבום דלף - בגרסה זו או אחרת - והוסיף עוד גפרור למדורת ההייפ, סוף סוף הגיע "Ready For The Weekend" של קאלווין האריס והכניס שישים טון של שמחת חיים לעולם שלנו. "Blue" מתחיל בכאילו-אקוסטיקה, כשהאריס משחק אותה סינגר/סונגרייטר מדכדך, אבל הוא לא מצליח לשמור על ארשת פנים ישרה להרבה יותר מ-30 שניות. בלי שמוכנים לזה נכנסים ציפצופים אופיניים שמשכיחים את העובדה שהטקסט הוא בכלל של שיר אהבה עצוב.

כבר פחדתי שהיא לא תחזור. שג'ורג' פרינגל - ההכלאה הנשית המושלמת בין LCD Soundsystem לסטריטס - תעלם בדיוק כמו שהיא באה; לפני שנה וחצי היא נפלה משום מקום, הוציאה כמה סינגלים ואי-פי. היא היתה יפה מדי, מגניבה מדי, מתוחכמת מדי ואז בלעה אותה האדמה והתחלתי לחשוב שהיא היתה רק דימיון מתוק. למזלנו, זו לא היתה בדייה ועכשיו היא חוזרת עם אלבום שלם, שייצא בספטמבר, ובינתיים היא שיחררה את הסינגל הנ"ל שרחוק מלאכזב. "בדקתי באינטרנט רק בכדי להיות בטוחה שאני עדיין בחיים", היא אומרת בתחילת הקטע ומגלה שהמודעות שלה עדיין חדה, שזה לא היה בסדר שככה היא נעלמה. בהמשך היא ממשיכה להבריק בטקסטים על פנטזיית נעורים, נערות זולות וריגושים זולים.

תגידו מה שתרצו על אמנדה בלאנק ועל האלבום החדש שלה, אבל בכל פעם שהיא משתפת פעולה עם ספנק רוק כל משפטי הסרק של השונאים הופכים לאדים, ומתפיידים להם אל תוך הפיח.

השבוע המבוגרים נזכרו בטום ווק, איש שלא עשה יותר מדי מלבד האלבום "We Have Sound" של 2005, אבל שהשיר "Nothing But Green Lights" מתוכו הוא משהו שאמנים ותיקים וידועים ממנו לא הצליחו לייצר במהלך כל הקריירה שלהם.

לפני שבועיים הזכרתי כאן את הז'אנר המומצא החדש, "Glo-Fi", והנה עוד להקה שמקבלת את הטייטל הלא ברור הזה. בכל מקום כותבים שהז'אנר החדש הוא שילוב של ניו אורדר עם דירהאנטר, ועם הסברים מפוצצים שכאלו אני לא מסוגל להתעמת.

פורמר גוסטס הוא סופר-גרופ נוסף שיגיע למדפים בסוף אוקטובר. חברים בו ג'יימי סטוארט משיו שיו, ניקה רוזה מ-Zola Jesus ופרדי רופרט מ-This Song Is a Mess But So Am I. עם שלושת אלו, אין טעם לצפות לחיים קלים ובטח שלא לאווירה קייצית וחיובית. ההוכחה בשיר הנ"ל.

לואו-פיי. Pאנק. מלודיה חבויה. טירוף. Wavves מספקים את החבילה המלאה בסינגל החדש שלהם.

אם כבר אתם לובשים ג'ינס ושרים על ג'ינס, עדיף באמת שתעמידו פנים שאתם ממשיכי הדרך הישירים של הראמונס. אחרת, לכו לחייט.

את האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז אני עדיין לא אוהב כל כך. שמעתי אותו איזה פעמיים והוא היה אכזבה ענקית שממש הוציאה ממני את החשק מלחזור אליו. התחושה שלי היא שכל פעם שאני שומע שיר בודד מהאלבום אני מחבב אותו, אך כשהם כולם ביחד - אחד אחרי השני - אני סתם משתעמם. הבי-סייד "I Haven't Got My Strange", שלא נמצא על האלבום, מעביר בי את אותה התחושה ורק בגללו אני אקשיב לריליס המלא שוב ושוב. בסוף אהיה חייב להינות ממנו.

The Pains Of Being Pure At Heart לא מבזבזים זמן ומכים על הברזל כל עוד הוא חם. עוד לא התאוששנו מהאלבום המעולה שלהם וכבר הם מוציאים בחודש הבא אי-פי חדש ומכריזים: פריימל סקרים היו גבוהים יותר מהשמש, אבל אנחנו גבוהים יותר מכל הכוכבים.

השבוע גם צץ לו האלבום המלא של ה-XX ובאופן כללי, יש לי רק דברים טובים להגיד עליו, אבל הקטע שכאן, שמשתמש בנוסחה הפשוטה של דואט בן-בת עם מכונת תופים שמדמה מחיאות כפיים הוא פשוט עילוי.

הכסאות לקחו את הקטע הסוגר מ-"Yankee Hotel Foxtrot" של ווילקו, הסירו ממנו את התפאורה האפית והגישו לנו אותו נקי ומצוחצח.

לפני שבועים השתפכתי פה על "Bay Of Pigs" של דיסטרוייר ועכשיו הגיע החצי השני של האי-פי הזה. שמונה הדקות של "Ravers". אין מה להרחיב במילים - זה לחלוטין מושלם.

בהתחלה היתה דליפה והמוני בלוגים שתוהים אם אכן מדובר בשיר חדש של רדיוהד או לא (למרות שלא היתה ברורה לי השאלה. איך אפשר לחשוב שמדובר בלהקה אחרת?) ואז הגיעה ההודעה הרשמית ורדיוהד אפילו נתנו את השיר להורדה חינמית, עם ארט ומילים. מהירים, אלו. רק הבטיחו שלא יוציאו יותר אלבומים ויעברו לסינגלים בודדים ומיד קיימו. אולי בגלל זה הם כל כך מצליחים, הדרך לפסגה רצופה בקיום הבטחות.

כאילו שאין לו מספיק על הראש, ג'ק ווייט בדרך לאלבום סולו ו"Fly Farm Blues" הוא הסינגל הראשון מתוכו, שמציג, כשם השיר, בלוז של חוואים. זה נשמע די טוב. בואו נגיד שהילדים לא מתלוננים. אבל, וזה חתיכת אבל, לא מדובר בווייט סטרייפס, כי בסופו של דבר, הזיופים של מג ברקע ממש חסרים.