הקייזר צ'יפס הם דוגמה מצוינת לחשיבות הקשר בין רוקנרול לכדורגל, כי הגנים שלהם מחולקים שווה בשווה בין יציעי החוליגנים של לידס יונייטד והרעב לקהל ולבמה של איגי פופ. בצד אחד ריקי ווילסון הוא חור שחור ששואב כל פיסת אנרגיה מהקהל כדי לתת לו אותה בחזרה בצרחות והפעלות חיוניות ובקצה השני נמצאת השכונה, התחושה שמכל המיתוג האובססיבי והמוגזם שהקיף את היומיים האחרונים בגני התערוכה (עוד מילה אחת על גיפטונים וראשים היו נערפים שם) בטל מול חמשת הפרחחים שהזכירו לכל הילדים שכדי להפוך גיטרה-בס-תופים לאמנות צריך נשמה וכמה נשמה שיש ללהקה הזו.
תחילתו ההזויה של המופע הייתה בעוד נקודה קריטית שנמצאת בכדורגל החילוף. כשסימפל פלאן סיימו לרוקן את כל ארסנל הקלישאות שקיים בעולם ("אני לבד/החיים הם סיוט", כמשל), החלה תנועה אדירה של קהל מהבמה החוצה, מה שיצר חלל רחב ומבאס במיוחד בקרבת הלהקה. עם עלייתם של הצ'יפס הוא התמלא מעט, אך עדיין לא נראה כמופע השמיים הפתוחים שמגיע ללהקה שמתפקדת באירופה כהד-ליינרית בפסטיבלים. עם הצלילים הראשונים של "Never Miss A Beat" נראה שהקייזר צ'יפס, כמו בחיים, כמו בגישה שלהם לשני התקליטים שפחות הצליחו מהבכורה המדוברת, פשוט לא רואים ממטר.
בשלב הזה, כשווילסון, מגובה בסיימון ריקס על הבס, ניק "פינאט" ביינס בקלידים ואווירת בז מההאפי מאנדייז, אנדרו רייט על הגיטרה וניק הודג'סון האדיר על התופים, התחרה ביוסיין בולט בספרינטים של טורנדו. הקהל הגיב כמצופה מיציע השרופים עם רפרטואר שכלל צעקות, שירה והרמות ידיים. השילוב בין השואו של ווילסון בכל רגע נתון (מהאמנים הבודדים שהצליחו להפוך את השימוש בעברית על במה לחינני, בזכות פתק שהכין מראש) לפידבק של הקהל, הדגים איזו חוויה פסטיבל אמיתי יכול להניב.
ועל הבמה, מהומה. מהפאן של "נה נה נה נה" ועד האפור הפואטי של שירם הטוב ביותר, "Modern Way". ב- "I Predict A Riot" ווילסון טיפס כצפוי על הסולם שמצד הבמה והחיבור לבי סייד המעולה שלו, "Take My Temperature" הפך את הלחות למיותרת, ממילא הכל בער שם. באלבומי האולפן, לקייזר צ'יפס לא חסרים שירים בינוניים, אלא שבחסות השואו, הקייזר צ'יפס הוכיחו שגם אם הם לא מחזיקי גביע אירופה לרוקנרול, את הקבוצה שלך לא מחליפים.