אופס, שוב שכחתי לשים תחתונים

בבואנו לסכם את העשור אין מנוס מלהודות: העשור האחרון היה עשור של שרמוטות. מפלס השרמוטיות בתרבות הפופ עלה העשור לגבהים חדשים שטרם נראו כמותם. ראשית, קלטות סקס נהיו הרבה יותר פופולאריות. אם פעם הבחורות היחידות שצילום וידיאו שלהן במהלך אקט מיני היה יכול לדלוף לתקשורת היו מהסוג של פמלה אנדרסון, היום נראה שזה יכול לקרות לכל אחת – מסלביות כמו פריס הילטון וקים קרדשיאן ועד קומיקאיות ומנחות טלוויזיה חמודות כמו אולריקה ג'ונסון.

גם ללא קלטת הסקס שלה, שנחשפה לעולם ב-2004, הייתה פריס הילטון העשור אות ומופת לסלאטיות. מספיק לראות איך היא מתלבשת ולשמוע איך היא מדברת. וכמו הילטון נהגו גם רבות אחרות. ג'ניפר לופז, שאקירה, ריהאנה – כולן התלבשו ורקדו כמו חשפניות. ויותר מכולן עשו זאת בריטני ספירז וכריסטינה אגילרה. השתיים פרצו בסוף הניינטיז בתור כוכבות נוער ובעשור הנוכחי הפכו מנערות לנשים. ולהיות אישה בעולם הפופ של ימינו זה להיות אובייקט מיני (גם להיות נערה בעולם הפופ הנוכחי זה להיות אובייקט מיני, אבל אז זה עדיין יותר מוסווה, גם אם לא בהרבה). אם המיניות של שתי הכוכבות הללו הייתה מרומזת בתקופה בה הן עדיין היו קטינות, היא הפכה לישירה, בוטה ובלתי משתמעת לשני פנים ברגע שהן הגיעו לגיל שמותר להתחיל.

המהפך התדמיתי של בריטני (קשה להאמין שפעם היא התגאתה בהיותה בתולה! היום אף אחת מעל גיל 12 לא הייתה מודה בזה!) הוא כמובן דוגמה חיה לתהליך הזה, אבל אגילרה לקחה את זה אפילו עוד יותר רחוק. קחו לדוגמה את אלבומה של אגילרה מ-2002, “Stripped”. כשנתבקשה בזמנו לפרש שם האלבום אמנם התעקשה אגילרה שמדובר בהתערטלות נפשית, לא פיזית, אבל זה לא כאילו מישהו האמין לה.

הסינגל המוביל מתוך האלבום, “Dirrty”, באמת היה מלוכלך מאוד. וכך גם הקליפ שליווה אותו, שבוים על ידי הצלם דיויד לה-שאפל. בויקיפדיה כתוב שנושא הקליפ, המתרחש במעמקי תעשיית הסקס התאילנדית, הוא "אורגיה פוסט-אפוקליפטית". לא פחות ולא יותר! ועם הקונספט המפוצץ הזה המציאה את עצמה אגילרה מחדש ויצאה בהצהרה שהיא לא עוד ילדה קטנה, אלא שרמוטה בוגרת וגאה. כל מילה על הקליפ מיותרת – פשוט צפו בו.

כשמדברים על הכוכבות הזנותיות של העשור האחרון יש להבהיר שלא מדובר בהכרח בהשתרמטות בפועל, אלא בהחצנת תדמית שרמוטית. אם בסוף הסיקסטיז חגג העולם את האהבה החופשית, שהביאה עימה ציווי להזדיין כמו שפנים, בימינו החופש המיני נראה מאוד שונה מזה. אף אחד לא אומר שבחורה צריכה להזדיין הרבה וללא אבחנה, היא רק צריכה להראות כאילו היא עושה את זה.

גם מהעקרונות ההיפיים לפיהם עירום הוא יפה כי הוא טבעי לא נשאר זכר. אנחנו לא מדברים פה על בחורות עם שיערות ברגליים וציצקעס תלויים לתפארת הקומונה, כמו בימי המהפכה המינית, אלא על כוכבניות שנראות כמו שחקניות פורנו מקצועיות. בשרמוטות השולטות בתרבות הפופולרית של ימינו אין שום דבר אמיתי או טבעי. הנושא מצריך דיונים הרבה יותר מעמיקים מנקודת מבט פמיניסטית, אבל לא צריך להיות בוגר החוג ללימודי מגדר כדי להבין שהצורה בה מחצינות הכוכבות של ימינו את מיניותן אין בה שיוויוניות. לא משנה כמה הן יתרצו את זה, המיניות שהן מחצינות היא זולה, זנותית ומעל לכל תועלתנית.

כמו הרבה דברים אחרים, גם הטרנד הנוכחי התחיל עם מדונה. כשמדונה התעסקה במיניות שלה בניינטיז - באלבום "ארוטיקה" והספר המלווה אותו, "סקס" – היא עשתה את זה באצטלה אמנותית. באקט הזה העלתה מדונה את הרף בדבר המידה בה כוכבות צריכות לחשוף את מיניותן, וגם נתנה להן לגיטימציה להתפשט סתם כך בלי סיבה.

גם לפני מדונה היו פה ושם כוכבות שרמוטיות, אבל זמרות כמו סמנתה פוקס (שהייתה בעברה נערת עמ' 3) או סברינה האיטלקיה הדדנית היו יוצאות מן הכלל. תסתכלו על תמונות של כוכבות פופ מהאייטיז – סנדרה, קים וויילד, לורה ברניגן, קיילי הצעירה – ותחשבו שאתם מסתכלים על חבורה של דוסיות. פה ושם היו כל מיני "משוגעות" כמו סינדי לאופר, שאמנם דפקה לוק קיצוני אבל אף אחד לא חשד שהיא משלימה הכנסה בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב.

זמרות כמו סמנתה פוקס או סברינה ישבו באופן מוצהר על משבצת הכוכבניות השרלילות, וכל האפיל שלהן היה בנוי על הסיכוי שהן יחשפו איזה ציץ. אף אחת מהן לא הייתה כוכבת מיינסטרים מבוססת, עם קריירה ארוכה ויציבה, בסדר הגודל של בריטני או כריסטינה אגילרה. בחורות קלות דעת כאלה בחיים לא היו זוכות באייטיז להופיע במופע המחצית של הסופר בול, שם חשפה ג'נט ג'קסון בעזרת ג'סטין טימברלייק את אחד משדיה ב-2004. ועד כמה שזה היה נראה נועז באייטיז, היום רבע הפיטמה שהציצה לסברינה כשהתרוממה ממימי הבריכה בקליפ ללהיט הקיץ שלה "Boys (Summertime Love)", באמת נראית תמימה נורא. סמנתה וסברינה הלכו על תדמית של בחורות כיפיות ומשוחררות שמסתובבות עם ג'ינס קרוע בתחת ושמחות להשתולל עם הבנים במהלך חופשת הקיץ. המרחק בינהן לבין מלבושי החשפנות המקצועיים אותן עוטות בריטני וחברותיה בימינו הוא כמרחק שמיים וארץ.

גם הניינטיז נראו מאוד תמימות לעומת מה שהולך היום. תשוו בין התמימות של הספייס גירלז לפוסיקאט דולס של (נכון, גם ג'ינג'ר ספייס הצטלמה עם חזה חשוף לצהובוני בריטניה לפני שנהייתה כוכבת, כמו סמנתה פוקס בשעתה, אבל חברותיה ללהקה היו שם כדי לאזן את זה). הדרישה מלהקות בנות בימינו להיות חשפניות נטולות אישיות יכולה להסביר את כשלון נסיון הקאמבק של אול סיינטס, כמו גם את התחלופה המטורפת בשוגאבייבס. זה לא התחיל ככה, אבל כיום כבר לא משנה לאף אחד מי זאת מי בשוגאבייבס. העיקר שיש שלוש בנות סקסיות – כל אחת בצבע אחר – שיודעות לרקוד בתוך כלוב.

כמובן שלא רק מדונה הביאה למצב הזה. ניתן לייחס את הדרישה מכוכבות פופ להתלבש ולהתנהג כמו זונות גם לעוד כמה גורמים. ראשית, האינטרנט כמובן. הדרך המיידית והזמינה ביותר לכוכבת פופ לבלוט בין השפע האינסופי של הבידור שמציע האינטרנט, היא להיות קיצונית יותר ובוטה יותר. ואם יש משהו שהאינטרנט לימד אותנו, זה שהקהל אוהב פורנו, מה שאומר שכוכבות הפופ ימכרו לו את הדבר הקרוב ביותר לפורנו שהן יכולות. ולזכותן יאמר שזה באמת די קרוב.

גם ההצלחה המסחררת של תעשיית ההיפ הופ המיינסטרימית שותפה לתהליך. כוכבות פופ פתאום הבינו שאין שום סיבה שאנשים יבהו בשרמוטות בחוטיני המנענעות בקליפים של כוכבי ההיפ הופ הגברים, אם הן עצמן יכולות לנענע בדיוק כמו הבחורות האנונימיות בקליפים האלה. כך הפכו כוכבות פופ מתפשטות ומנענעות לנורמה.

התדמית הסלאטית הפכה העשור לכזה בונטון, שאחד הטרנדים המובילים שהיא הולידה - הנטייה להסתובב, ולהיתפס על ידי צלמי הפאפאראצי, בלי תחתונים – הגיע לאחרונה עד אלינו. אחרי שהעולם נחשף בשנים האחרונות לערוותיהן של פריס הילטון, בריטני ספירז, לינדסי לוהן ולילי אלן, עשתה זאת גם עדי נוימן ב"האח הגדול" הישראלי.

כשטרנד בינלאומי מגיע לארץ זה בדרך כלל מסמל את סופו. מי יודע? אולי האקט הנועז של נוימן מנבא שהעשור הבא יהיה פוריטני יותר ועולם הפופ יחווה רטרו לתקופה בה כוכבות שמו תחתונים ולא התלבשו כיצאניות. אולי – אם כי לא הייתי בונה על זה.