"להשתנות זה כבר מרד נעורים"

"אתה מנסה להישאר בגדר ההגיוני, אבל גם לחלום. במקרה שלי זה נורא פשוט, אני מכיר המון מוזיקאים מדהימים שבטווח של כמה דקות אני יכול לחשוב על להרכיב מהם פסטיבל. זה לא אומר שאני יכול לממש את זה, כי לחשוב על אמנים זה הדבר הקל. מה שיותר קשה זה להשיג אותם, לראות שהם יכולים ושהם מעוניינים, לא יקרים מדי."

"בעיני יצא עלא הכיפאק. אני לא אגיד לך שכל מי שרציתי שיהיה – יהיה, אבל אני אומר לך שרובם כן ובסופו של דבר יצא פסטיבל די פנטסטי, אני בהחלט מסופק מאד ממה שהצלחתי להביא. עכשיו נורא חשוב לי שהאמנים, גם הישראלים וגם החו"ליים ייהנו".

"האמת היא שלא נעים להגיד, אבל זאת לא עבודה כל כך קשה. מאד רצו אותי וזה לא דבר שחיפשתי לעצמי, אבל בגלל שפנו אליי ראיתי בזה אחריות יותר מכל דבר – ואחריות למוזיקאים ישראלים, כי הפסטיבל זו הפלטפורמה הכי גדולה בשבילם בישראל והיא פלטפורמה עולמית. היחס שהיה אליהם עד היום, לחלקם, היה לא הוגן ולא מספיק ראוי. עכשיו נוצרו שינויים, ישנה פחות היררכיה ואפילו לא היררכיה, בעיקר בנושא זמן ההופעה, גודל הבמות. ניסיתי לארגן פסטיבל שהוא שווה ביחס שלו ושחוגג עם כולם ואת כולם."

"אני מסוג האנשים שבסופו של דבר מסתכלים על הצד החיובי ועוסקים בעניין החיובי, אחרת לא הייתי מגיע לרבע ממה שהגעתי אליו. אני כן מוכן לציין שמניסיון אישי, אני זוכר שכשניגנתי עם צ'יק קוריאה, דני גוטפריד, מנהל הפסטיבל לא פחות מ-22 שנים, לא רצה להביא אותי כי הוא חשב שזה מודרני מדי, מה שהיה תירוץ מאד מפוקפק. אפילו שיצרתי לעצמי שם עולמי לא הוזמנתי פעם אחת לפסטיבל הזה, מלבד השנה שעברה שבא ידעו כבר שאנהל את הפסטיבל בשנה הבאה, כך שהציבו את ההופעה שלי כעובדה."

"אני לא מגיע ממניעים אישיים, אני לא מחזיר לאף אחד, דני גוטפריד לא נמצא בתמונה ועדיין צריך להגיד שדני הצליח להקים פסטיבל מאד רציני. אני מסתכל קדימה, מפרגן למי שצריך ומנסה לשנות דברים שהם בגדר האבסורד, כמו זה שמנהל הפסטיבל היה מנגן כל שנה בפסטיבל, הבן שלו היה מנגן וכל הג'מעות שלו. ממני אישית מבקשים מאד לנגן ואני לא מנגן בפסטיבל, כאות מחאה חיובית וחשובה למה שהיה במשך כל השנים. אני יודע שהקולגות שלי ומוזיקאים נפלאים מהארץ שלא נבחרו וחשבו שכן ייבחרו, מאד מעריכים את הצעדים האלו ורואים בהם צעדים מאופקים ונכונים לקראת נוף שונה ומרענן."

"אני בטוח שישנם כל מיני מוזיקאים, בחדרי חדרים או ברחובות העיר המדברים על אכזבתם ואפילו מרגישים שאולי יש לי משהו נגדם. אני אומר להם חד וחלק: חס וחלילה, אין לי שום דבר נגד אף אחד ואף מוזיקאי. אני יכול להגיד לך בבטחה שככל הזמן שאני מנהל, אני בוחר רק אמנים שאני מאמין באמת ובתמים שהם ראויים, רצויים ונחוצים לפסטיבל הזה, כדי שיהיה ברמה הכי גבוהה שיכול להיות. אין אפליה, אין לי אינטרסים. אני עצמי מופיע כל השנה ויש לי מספיק הופעות, כך שאני לא מקנא באף אחד. אני אוהב ונהנה לראות את הצלחתם של אחרים, אבל באמת שאין באפשרותי לקחת את כולם. אני מאד סלקטיבי וככה זה יישאר."

"אני מרגיש שזו השנה הראשונה שבה הפסטיבל עושה צעד לעבר מרחבים לא לגמרי ג'אזיים, מה זה ג'אז אני לא יכול להגיד לך, מלבד שזו מוזיקה עם הרבה חופש. השנה אני שמח להגיד שבחרתי הרכבים שהם ברוח הג'אז והיצירתיות שלהם היא מעבר לשיר פופ בגלגלצ. כמו הבנות נחמה שהן נפלאות בעיני, התפוחים שהיא להקה שיצרה לעצמה יופי של מוניטין עם קטע מסיבתי ודי ג'יי, פאנקנשטיין שיעסקו בחמישים שנים של מוטאון. הם מאפשרים לא רק האזנה למוזיקה אינטלקטואלית, אלא גם אופציה. דני סנדרסון למשל, הוא כן קונספט ג'אזי וכיף לי להגיד שאני מביא שם גדול כמוהו לפסטיבל."

"אני לא יכול לדבר בשם אחרים, כמו שאני עצמי כבר שנים עושה את זה ומוכר כמוזיקאי ג'אז לא רק מניו יורק. זה בהחלט גם מחמם את הלב, יש כמובן עוד חבר'ה שפרצו את הנושא, חלק יותר וחלק פחות. אני לא מודע להיקפי הפעילות מחוץ לארץ או ניו יורק, אבל עצם הפעילות שלהם שם ראויה לציון. היה חשוב לי לתת דגימה לנושא הניו יורקי דווקא עם אלי דג'יברי הנפלא ובכלל הייצוג הניו יורקי השנה בפסטיבל הוא בעל משמעות מאד חזקה. יש חבר'ה צעירים בגילי או דג'יברי המגיעים עם הרכבים מדהימים והרכבים ניו יורקים והיה לי חשוב להביא את זה, כי זה לא היה קיים עד היום. הם מביאים את הצד הקאטינג אדג'י של הג'אז".

"בהחלט. אחרי 22 שנות כהונה של מנהל פסטיבל, להשתנות זה כבר מרד נעורים. זה דבר שייחלו לו הרבה זמן אבל לא היה אפשר לעשות אותו, כבר יש כאן סטייטמנט ואני אומר את זה עם פרגון והערכה למה שנעשה עד עכשיו. אני לא יורק לבאר שממנה אני שותה, אפילו שבתור אמן מצליח חוויתי הרגשה של לא מוזמן, אני שמח להיות חלק מזה ולתת רק טוב ושיהיה לנו פסטיבל שנוכל להתגאות בו ושיהיה כלל עולמי ולא רק ארצי. זה לוקח זמן, לא בשנה ולא בשנתיים. אני יכול להבטיח לך שלא אהיה קשור בזה 22 שנים."

"בינתיים יש לי כל כך הרבה הופעות עם האלבום האחרון שלי, 'אורורה', בליווי חמישייה ישראלית פנטסטית שנמשיך עם זה עוד שנה. אמנם אני תמיד מוכן עם שלושה תקליטים קדימה, אבל זה ייקח עוד שנה לפחות עד שאני אעשה עוד תקליטים".

"יש בהחלט מוזיקאים ישראלים שאני מעריך מאד. שלמה ארצי הוא לא זה שאני חושב עליו, אפילו שאני חושב שהוא מעולה ושגם החומרים הישנים שלו הם מעולים. שלומי שבן מבקש ממני כבר שנים לעשות משהו ואני כל כך עסוק, אבל זה אחד האמנים שאני יותר אוהב. אם לעשות מאמץ עם מישהו, אני חושב שאני אציע לברי סחרוף לעשות משהו. פגשתי אותו לפני כמה חודשים והוא הביע הערכה למוזיקה שלי ואמרתי לו 'וואלה?', אז אולי זה יקרה. אבל אני כל כך עסוק, כרגע אני רק מנסה לנשום."

"שמע, אני לא רוצה להיות בונו. כבר כמה שנים שאני מרגיש מספיק 'כוכב' אם תקרא לזה, כשעוצרים אותי ברחוב ומביעים התרגשות לגבי מה שאני עושה. זה אפילו עוד מעט קצת יותר מדי בתל אביב. תמיד הרגשתי שיש משהו רוקנרולי בג'אז, אבל טוב שהוא לא רוקנרול. אני לא בנוי לאקסטרה בנות צורחות ומורטות שיער מולך, זה נראה לי פנטזיה חולפת. מה שטוב במקצוע שלנו הוא שהעניין עצמו מאד חזק ואנשים שמתעניינים במוזיקה הם פחות באימג' שלך, אלא יותר קשורים בצלילים ובמילים ובזה יש סיפוק מדהים. אני כבר מנגן לאולמות של 2,000 איש ולא חלמתי שזה יקרה. אני רק מחפש שזה יימשך ושתמיד תהיה לי את רוח היצירה ומחדשת אותי."