בשביל להיות ראשונים ובכדי להוכיח אחת ולתמיד שהם האוטוריטה בה' הידיעה, פיטצ'פורק מדיה - האתר הכי משפיע על תרבות ההיפסטרים בשנות ה-2000 בחר, ככה פתאום בהקדמה של ארבעה חודשים, את רשימת 500 השירים הטובים ביותר של העשור. אין ספק שהמונים יכעסו על הבחירות, שמיליון בלוגים יפרסמו רשימות אלטרנטיביות ויקדישו פוסטים שלמים לשירים שפיטצ'פורק זנחו מאחור; ברור גם שיהיו רבים שיורידו את כל השירים, ייחשפו למוזיקה חדשה ואפילו יקפיצו את המכירות של כמה מהאמנים הפחות מוכרים שברשימה. ונכון, יהיו גם כאלו - מגזינים, עיתונים ובלוגים מסוימים - שיתעלמו מהרשימה הארוכה וירכיבו אחת עצמאית משלהם. אבל מה שבטוח הוא שהרשימה של פיטצ'פורק היא המשמעותית ביותר, לא מעט בזכות היותה הראשונה שקבעה עובדות בשטח. היא זו שתיזכר ותהווה נקודת הייחוס לה כולם ישוו את עצמם.
עוד בוואלה!
המקום הראשון היה חתיכת הפתעה. "B.O.B" של אאוטקאסט. אף אחד לא ראה את הבחירה האמיצה והמעניינת מגיעה. הרי בזמן שהשיר יצא - רק 10 חודשים אחרי תחילת העשור - מעטים היו אלו שהבינו את הגדולה שלו - לא מבחינה טקסטואלית שניבאה את המלחמה השנייה בעירק וגישת שלטון בוש כולה; ולא במובן המוזיקלי, שגם היום נשמע חדשני ונטול תחרות עם מקצב התופים הפסיכי, הסימפולים האלקטרוניים והראפ המהיר והמלחמתי. האמת? סביר שבלי הרשימה הזו, אני ועוד רבים אחרים לא היינו זוכרים באיזה שיר ענק מדובר, ועל זה מגיע לפיטצ'פורק ריספקט.
מה נהיה עם האינפלציה בשירי מינייסטרים ב-50 המקומות הראשונים? ביונסה, נארלס ברקלי, אנני, קלי קלרקסון, ג'סטין טימברלייק, אמרי, קיילי מינו ורובין. זה היה מובן אם האמנים האלו באמת היו מקבלים חמישית מתשומת הלב מכלל התוכן שבאתר, אך בפועל, בימים כתיקונם, פיטצ'פורק מתנהגים אל כל אלו בהתעלמות כמעט מוחלטת ורק אחת לכמה חודשים מפמפמים פתאום איזה אמן פופ תאגידי, וגם זה בחצי קריצה. לא ברור אם יש כאן רצון לשבור את התפישה ההיפסטרית של האתר, או סתם התחנפות לכל ארחי-פרחי שמחייך אל מבקרי המוזיקה ופונה להפקה עכשווית ומעניינית, אבל משהו מסריח כאן. ואגב, אם כבר הפופ שולט, אז "Toxic" של בריטני ספירס נמצא רק במקום ה-141? הרגתם אותנו.
בניגוד לכל אמני המיינסטרים שזוכים לחיבוק חם, מרגישים חזק את הסכין בגב כל הלהקות שהאתר העלה על נס ואז גדלו למימדים חוצי פיטצ'פורק. כאילו מדובר בילד אינדי מתלהב, שמגלה שהלהקה האהובה עליו הפכה לנחלת הכלל ומחליט להפנות לה את הגב בהתרסה. ככה יצא שג'ואנה ניוסם מגיחה רק במקום 229; ברייט אייז במקום 252, הבלק קידס במקום 463 וקינגס אוף לאון - אחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם, שלא היו כלום בלי פיטצ'פורק - בכלל לא ברשימה. כלום, נאדה. אפילו לא "King of the Rodeo". אפשר לדמיין את פיטצ'פורק כאבא עם דעות קדומות וקינגס אוף ליאון הם נער שיצא מהארון.
אבל יש כמה אמנים שהצליחו ומקבלים את הפרגון. אולי כי בניגוד לאחרים, הם מזוהים עם פיטצ'פורק יותר מאשר עם כל גוף אינדי אחר, ואולי גם כי סתם מגיע להם. יודעים מה? לא נהיה שליליים. האמנים הבאים נמצאים במקומות גבוהים ולרוב עם יותר משיר אחד כי הם עושים מוזיקה מדהימה, חדשנית ומעניינית: אנימל קולקטיב, LCD Soundsystem, M.I.A (ומפעלי DFA בכלל), היה יה יז, רדיוהד, ארקייד פייר, ג'יי-זי, הוט צ'יפ, ו-TV on the Radio. קצת אחריהם יש גם כבוד יחסי לדירהאנטר, ההולד סטדי, The Knife דיזי רזקל ובל אנד סבסטיאן. מגיע להם כל מה שהם קיבלו, ואפילו יותר.
אין דבר שחורה יותר ברשימה הזו מאשר ההתעלמות המוחלטת מהארקטיק מאנקיז והדחיקה של הליברטינז למקום 440 (הבייבשמבלס לא קיימים גם הם, למרות ההמנון הטוב ביותר של העשור, "Fuck Forever"). לא צריך להיות גאון בכדי להבין שפיטצ'פורק לקחו את המלחמה מול ה-NME כמה צעדים קדימה. מדובר בהחלטה מודעת שהיא מעבר לקרב הקלאסי של אמריקה מול אנגליה, או החדש מול הישן. מה שפיטצ'פורק ניסו להגיד כאן זה של-NME אין יותר אמירה. הם מגזין נטול אג'נדה שלא מייצר סדר יום מוזיקלי. מכיוון שמוקדם מדי לקבור את ה-NME, ופיטצ'פורק התעלמו משתי הלהקות הבריטיות הכי חשובות של העשור - אולי חוץ מרדיוהד - שנערצות על ידי רוב קהל קוראי פיטצ'פורק, הם אלה שיוצאים כאן מגוחכים.
נדמה שפיטצ'פורק גם לא מתרשמים מהחשיבות של תחיית הרוקנ'רול המפורסמת של תחילת העשור. הנציגות הבכירה לסצנה החשובה הזו נמצאת במקום ה-30 עם "Seven Nation Army" של הווייט סטרייפס (שיר שהיה חייב להיות בעשירייה הפותחת). הסטרוקס, שאי מיקומם בתוך החמישייה הפותחת הוא התעלמות מוחלטת מהאופי של העשור, מסיימים את הסיבוב שלהם רק במקום 53.
בכלל, ז'אנרים משמעותיים אחרים שכיכבו במהלך העשור והיום קצת איבדו מכוחם או נעלמו קליל, צריכים לקבל משקל גדול יותר בהסתכלות על 10 השנים האחרונות. אז נכון, פריק פולק זה כבר סוג של כינוי גנאי, אבל מי שם את דבדנרה בנהארט (מקום 436) ואת קוקורוזי (לא ברשימה) באור הזרקורים לתקופה ממושכת כל כך, אם לא פיטצ'פורק? גם הגליץ' והאלקטרוניקה הכביכול חכמה לא מקבלים את הכבוד שמגיע להם - אפקס טווין יושב מרוחק במקום 293, בורדס אוף קנדה רק ב-384. מוזר.
במקום המוני הרכבים בעלי ווליום בינוני עד נמוך שפיטצ'פורק מקדמים דרך קבע, כמו למשל אטלס סאונד, ביירות, דיסטורייר, קריסטל קאסלז, נו אייג', דן דיקון, ג'יי ריטארד, ספיריצ'ולייזד ודצמבריסטיס - מהם קיבלנו רק רגעים בודדים במקומות נמוכים יחסית - פיטצ'פורק החליט למלא את הרשימה באמני היפ-הופ ואר אנ' בי ולשחק אותה גטו. ככה יצא שביונסה מטפסת עד למקום הרביעי (עם "Crazy In Love"), אר. קלי, באופן תמוה לחלוטין החליק למקום ה-19, ריהאנה יושבת חזק במקום ה-25, ואלייה מחייכת מהמקום ה-75 וה-111. אלו כמובן, רק דוגמאות בודדות.
שנת 2009 כמעט ולא מוזכרת בסיכום העשור של פטצ'פורק. זו היתה שנה מוצלחת ועמוסה, אך בגלל שהיא עוד לא הסתיימה, טרם עיכלנו את כל ההיצא ואנשי פיטצ'פורק קצת פחדו לצאת בהצהרות שלא יוכיחו את עצמן בשנה הבאה. אי לכך ניאלץ להסתפק רק ב-15 שירים מ-2009 מתוך 500. הבכיר מביניהם הוא "My Girls" של אנימל קולקטיב (במקום התשיעי) אבל גם גריזלי בר, קמרה אובסקורה ואנטוני והג'ונסונס בפנים.
האמנים הבולטים והמשפיעים ביותר בעשור הזה, לפי פיטצ'פורק, מאוד ברורים: ג'יימס מרפי, אנימל קולקטיב, ג'יי-זי, אאוטקאסט, רדיוהד וקניה ווסט. כאמור, חבל שאין ברשימה יותר מהסטרוקס, הארקטיק מאנקיז, הליברטינז, קינגס אוף לאון והסטריטס. אולי ה-NME יפתיעו, ויעשו רשימה חלופית, עם פחות אינטריגות ופוליטיקה פנימית. זה יכול להיות מה שיציל אותם מהבינוניות בה הם כלואים לפחות משנת 2000.