פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בן אדם אחרי קוף

      בפעם הבאה שארקטיק מאנקיז רוצים להתבגר ולהתנסות, כדאי שהם ידברו לפני עם דנה קסלר, כדי שלא יהיו אכזבות

      נראה כאילו רק לפני חמש דקות הארקטיק מאנקיז היו הסנסציה החדשה של עולם הפוסט-בריטפופ והדבר המלהיב ביותר שיצא מאנגליה מזה שנים. ועכשיו פתאום הם נהיו להקה עם ותק והיסטוריה. הם אפילו הספיקו לגדל שיער!

      כשאלבום הבכורה של הארקטיק מאנקיז יצא, בתחילת 2006, הוא לווה בהייפ עצום שהפך אותו לאלבום הבכורה שנמכר הכי מהר בהיסטוריה של הרוק הבריטי. למאנקיז היה כל מה שצריך: טיימינג נהדר, רוח נעורים, חוסר יומרנות, אנרגיה מרוכזת, חוצפה, פריפריאליות, נונשלנטיות וכשרון ענק לכתיבת להיטים. הם מיד הוכתרו לקולו של דור, אבל צריך לקחת בחשבון שדורות באים והולכים בימינו פעם בחודשיים.

      שנה ושלושה חודשים אחרי האלבום הראשון הם כבר הוציאו את השני. אם הראשון היה ההתאהבות הלא רציונלית, השני היה מבחן המציאות. המאנקיז עמדו במבחן בגבורה והוציאו אלבום שני מעולה. הוא היה אגרסיבי יותר מהראשון, עם ביטים יותר צפופים (הרבה בזכות יותר המפיק ג'יימס פורד מסימיאן מובייל דיסקו), גיטרות יותר חופרות ואלכס טרנר שיורה את השנינויות שלו הרבה יותר מהר.

      עכשיו מגיע האלבום השלישי. ולאור ההתחלה המסחררת של הלהקה המדוברת, גם הוא נתפס כמבחן וכאתגר. הארקטיק מאנקיז עדיין נמצאים בסיטואציה בה הם צריכים להצדיק את עצמם בכל אלבום מחדש, רק שהיום הם כבר לא קולו של דור והם כבר לא סמל הנעורים - הם בדרך להיות להקת רוק רצינית עם דיסקוגרפיה הולכת וגדלה ועם מה שנקרא קריירה.

      בשלב הזה מצאו את עצמם המאנקיז בפני ההחלטה הלא פשוטה לאיזה כיוון מוזיקלי ללכת ועד כמה להתרחק מהזהות שהם כבר בנו לעצמם. לא ברור אם זה מזל או לא, אבל הם יכלו פחות או יותר לבחור איזה מפיק שבא להם. אלוהים יודע איך הם הגיעו לרעיון המשוגע לבקש מג'וש הום מ-Queens of the Stone Age להפיק להם את האלבום החדש, אבל זה מה שהם עשו. והוא הסכים.

      אין ספק שזאת החלטה מפתיעה ואמיצה, וכמו כל החלטה כזאת, זה הימור גדול. זה יכול לעבוד וזה יכול לא לעבוד. הקונצנזוס, אגב, הוא שהשידוך בין הארקטיק מאנקיז לג'וש הום עובד נהדר. אך צר לי, הוא לא עושה לי את זה.

      טורף סקסואלי מיוסר

      אם “Humbug” היה האלבום הראשון של המאנקיז שהייתי שומעת, לא הייתי מתאהבת בהם. לא שיש לי משהו נגד הרוקר הג'ינג'י מאמריקה – בכלל לא – אבל לטעמי הארקטיק מאנקיז וג'וש הום הולכים ביחד בערך כמו שוקולד קדבורי עם רוטב ברביקיו.

      “Humbug”, שרובו הוקלט באולפנו הביתי של הום במדבר מוהבי, מתחיל בצורה כוחנית, איטית וכבדה עם "My Propeller". מיד אחריו מגיע הסינגל “Crying Lightning”, שצריך לשמוע אותו מינימום שמונה פעמים כדי להבין את גדולתו, והסיפוק ממנו מגיע מאוחר מדי. ואם חשבתם שזה שיר כבד יחסית לחבר'ה שהביאו לנו פעם את “I Bet You Look Good on the Dancefloor”, חכו עד שתשמעו את "Dangerous Animals", שאפילו נפתח בקולו של הום. זה שיר עצבני ונחוש, וטרנר, שתמיד הצטיין במשחקי מילים מלוכלכים ורמיזות מיניות, לוקח את העניין צעד אחד קדימה ומסיים את השיר בהצעה שאינה משתמעת לשני פנים: "let's make a mess, lioness". לגמרי “Era Vulgaris”.

      בקיצור, האלבום נשמע בדיוק כמו שהייתם מדמיינים אלבום של הארקטיק מאנקיז בהפקת ג'וש הום. “Humbug” הוא אלבום כבד ואפל מהסוג שצריך לשמוע בווליום כמה שיותר גבוה. הוא מלא בבייסליינים רועמים, גיטרות עקשניות ומוחצנות, תופים חזקים ואטיטיוד רצחני. לפני שלוש שנים בסך הכל היה אלכס טרנר טינאייג'ר מחוצ'קן שזורק הערות שנונות לבחורות על רחבת הריקודים בדיסקו של יום שישי בשפילד. היום הוא מנסה להיות איש העולם הגדול – מעין טורף סקסואלי מיוסר. זה מוזר, אבל פתאום הארקטיק מאנקיז נשמעים כמו אחת מכל אותן להקות אלטרנטיב "רציניות" ודרמטיות נוסח מיוז.

      הדרמה אינה זרה לאלכס טרנר, אבל היא מעולם לא נשמעה ככה. אם ב” Favourite Worst Nightmare”, האלבום השני של המאנקיז, הדרמה הייתה סינמטית וסמיתסית, וב” The Age of the Understatement” של הלאסט שאדו פאפטס הדרמה הייתה רטרואית ומתוזמרת עם שפע של כלי נשיפה וכלי מיתר, הפעם הדרמה בעיקר מזכירה לי קליפים חשוכים שרואים ב-MTV2 של להקות עם סולנים שאף פעם לא מחייכים.

      ג'וש הום יהיה הראשון להודות שהוא לוקח את הארקטיק מאנקיז למקומות קיצוניים. אלא סביר שלטעמו "Potion Approaching" אינו שיר בלתי נסבל והוא בטח לא חושב שזה איום ונורא שלקראת סופו הופך טרנר לג'ים מוריסון. אותה תחושת אי נוחות קיבלתי מ“Pretty Visitors”, שמתחיל בעוגב כנסייתי ספוקי עד לכניסתה של מתקפה מכוסחת שלסירוגין פונה לרוק כבד נוסח בלאק סאבאת ולפאנק אמריקאי מהיר מהאייטיז.

      איפה ג'יימס פורד כשצריך אותו?

      אפשר להעריך את האומץ של המאנקיז ואת רצונם להתנסות בדברים שלא טבעיים להם, אבל באמת שלא ברור לי למה זה טוב. אני מבינה שבעודם עומדים מול איש גדול ומפחיד כמו ג'וש הום, ועוד באמצע המדבר הקליפורני, הרגישו הארקטיק מאנקיז צורך לצאת גברים ולמחות מעליהם כל זכר ללפלפוניות הבריטית שלהם, אבל אני הרבה יותר אהבתי אותם קודם. יסלחו לי טרנר וחבריו, אבל הקטע הקשוח החדש שלהם מרגיש לי מאולץ. ואני גם לא מתה על התספורות החדשות.

      שני שירים באלבום אינם מופקים על ידי ג'וש הום, אלא על ידי ג'יימס פורד מסימיאן מובייל דיסקו, שהפיק את האלבום של הלאסט שאדו פאפטס והיה בין מפיקי האלבום השני של המאנקיז. לא בעיה לזהות את שני השירים האלה. הם נשמעים אחרת לגמרי מההפקה של הום, ובאופן טבעי מזכירים דברים קודמים של המאנקיז. אחד משני השירים הללו הוא "Secret Door" והשני הוא “Cornerstone” – השיר הכי טוב באלבום, ואחד הטובים של המאנקיז בכלל.

      “Cornerstone”, בו מזכיר קולו של טרנר את זה של מוריסי, הוא מחווה של הארקטיק מאנקיז למחווה שהסמיתס עשו בשירם “Rusholme Ruffians” ל”His Latest Flame” של אלביס. גם הטקסט של טרנר, המספר איך הוא נמצא עם בחורה אחת ומפנטז על אחרת, הופך את “Cornerstone” למאסטרפיס. מספיקה לי האזנה אחת לשיר הזה כדי לקבוע שעדיף היה אילו הארקטיק מאנקיז היו מקליטים את האלבום כולו עם ג'יימס פורד.

      סביר שאז היה יוצא אלבום יותר דומה לשני קודמיו, פחות נועז והרתפקני אולי, אבל הרבה יותר שלם, יפה ונכון לאופי האמיתי של הלהקה. אני מבינה שהארקטיק מאנקיז רוצים להתבגר, להתפתח ולהשתנות, להתרחק משפילד ולטרוף את העולם. כל זה בסדר גמור, אבל למה בכוח?

      ארקטיק מאנקיז, “Humbug”
      (Domino)