נו, ההוא מהזה

בוב בלאבן נולד ב-1945 בשיקגו, אילינוי. אביו, אלמר באלאבן, הוא הצעיר מתוך שבעה אחים, להלן "האחים באלאבן", ששלטו בעסקי התאטרון באזור שיקגו, כאשר הקימו את התאטרון הגדול הראשון של העיר, ובו 700 מקומות ישיבה. לימים גם המציא אלמר את הגרסה הראשונה של ה"Pay-TV".

רובנו זוכרים את באלאבן דווקא מתפקידו כראסל דאלרימפל ב"סיינפלד", הכריש מ-NBC, שלא ממש זורם עם הרעיון של ג'ורג' להפיק תכנית על כלום: "מה עשית היום בבוקר? התעוררתי ובאתי לעבודה. הנה תכנית, זו התכנית". מאוחר יותר הוא גם מתעצבן על הבהייה של ג'ורג' במחשוף של בתו (דניס ריצ'ארדס) ובסופו של דבר מתאהב נואשות באיליין. מלבד "סיינפלד" ניתן למצוא את בלאבן גם ב"סיפורים מופלאים" וב"מיאמי וייס", וכבמאי אורח בסדרה המצוינת "אוז".

הקריירה הקולנועית שלו כוללת בין היתר את: "מצבים משתנים", "מלכוד 22", "קאובוי של חצות", "2010", "אליס", "איש קטן ושמו טייט", "בוב רוברטס", "צוחק מי שחוטף אחרון", "תעצרו את העיר 2", "המקסיקני", "העולם שבפנים", "מג'סטיק", "יעקב השקרן" וכמובן "פארק גוספורד", אותו גם כתב. על תפקידו ב"מפגשים מהסוג השלישי" כתב ספר , הוא מופיע באופן קבוע בסרטים המוקומנטרים של כריסטופר גסט וגם כמעט והיה מועמד לפרס הראזי בקטגורית "שחקן המשנה הגרוע ביותר" בסרט "נערה במים".

רוי נירי (ריצ'ארד דרייפוס), נשוי פלוס שניים, חווה מפגש קרוב עם עב"מ, שמסנוור על גבול השורף אותו, ומוצא את עצמו מאבד את שפיות דעתו, עקב הר מסתורי שאינו יכול להפסיק לפסל. קלוד לקומב (פרנסואה טריפו), מדען צרפתי שמסתובב בעולם ועושה רושם כאילו הוא מכיר את הנושא, מגיע בסופו של דבר לאותו הר, שם הוא ושלל חבריו מתכוננים למפגש הראשון עם העב"מים. דיוויד לופלין (בלאבן, בגרסת סבנטיז), מלווה ומתרגם את דבריו של לקומב (למרות שנראה שהוא דווקא יודע אנגלית) ומנסה תוך כדי תרגומו לשמור על קור רוח אל מול נציגות הצבא האמריקני. דמותו של לופלין היתה יכולה להיות זכורה יותר ב"מפגשים", אילולא בכל פעם שפלט משפט חכם, הוסיף עליו לקומב מיד אחריו משפט חכם יותר, ועוד באנגלית עם מבטא צרפתי.

הארי בלוק (וודי אלן) סופר חובב זונות, כדורים ואלכוהול, לא מצליח לכתוב יותר. בין פלאשבקים קטועים מחייו וסיפורים שכתב בעבר, אנו נחשפים לדמות הכי שלמה של וודי אלן משחק את עצמו, לפחות עד אותו סרט. הדבר היחיד שיכול אולי לשמח אותו זה הבן הקטן שלו הילי (אריק לויד), אותו הוא נאלץ לחטוף על מנת שייסע איתו לקולג' בו למד ועתה הוא אמור לקבל מטעמו תואר של כבוד. מי שמצטרפים אליהם לנסיעה הם קוקי (הייזל גודמן), זונה שחורה בוורוד בעלת חכמת חיים וריצ'ארד (בלאבן), מכר של הארי, חבר חדש בהתהוות אם תרצו, אותו פגש בתור לרופא כמה ימים לפני הנסיעה. ריצ'ארד הוא עוף מוזר. אנחנו יודעים עליו מעט מאוד, לא ברור לנו למה הוא כל כך שמח להצטרף לנסיעה ועוד פחות ברור, למה קורה מה שקורה לו במהלכה. רק בפגישתם (המדומיינת) בבית הכלא, אנו לומדים להכיר אותו מעט יותר מקרוב ודרך הביקורת שלו על הארי (העצמית) מבינים שהוא בחור רהוט וחכם.

לאחר מותו הפתאומי של אמרגן הפולק הניו יורקי היהודי המפורסם אירווין סטיינבלום (ממש בתחילת הסרט), מחליט בנו ג'ונת'ן (בלאבן) לארגן מופע לזכרו. לשם כך, הוא מאחד להקות עבר כגון הפולקסמן (גרסת הפולק האמריקאית של "ספיינל טאפ", עם אותם נגנים, אגב), "זמרי הרחוב הראשי" ומיץ' (יוג'יו לוי) ומיקי (קת'רין או'הרה), זוג מהעבר שעברו גירושים כואבים. אז נכון, זה סרט שהזכרתי אך זה עתה כשכתבתי על פרד ווילארד ובוב בלאבן אמנם משחק גם בשלושת הסרטים האחרים של כריסטופר גסט ("כוכב התערוכה", "מחכים לגופמן" ו"הזוכה הוא..." כולם מאוד מומלצים), אבל דמותו ב"משב רוח מוזיקלי" לדעתי, היא הטובה ביותר. ג'ונת'ן הוא יהודי ניו יורקי נוירוטי היפוכונדר וחולה סדר. כבר בתחילת הסרט אנחנו רואים שאימו אילצה אותו ללבוש קסדה כאשר שיחק שח בצורה תחרותית והסיטואציות אליהן נקלע עקב היותו המפיק של האירוע הן הזויות כמעט כמו יחסיו הקלוקלים עם אחיו ואחותו. זו בהחלט הדגמה מרשימה מאוד למה בוב בלאבן יכול לעשות עם השריר הקומי שלו (הוא בכל זאת הברנש הרציני שכתב את "גוספורד פארק"), כאשר נותנים לו את ההזדמנות.

שנות החמישים מתחלפות לשנות השישים וטרומן קפוטה (פיליפ סימור הופמן), קצת אחרי "ארוחת בוקר בטיפני'ס", נוסע עם חברתו נל הארפר לי (קת'רין קינר), מיד אחרי שהיא כתבה את "מות הזמיר", לקנזס, לחקור רצח משפחה. לא עובר המון זמן עד שהמאמר אותו כותב קפוטה בעקבות הרצח הופך (לפחות בתוך ראשו של קפוטה) לספר בעיקר בעזרתו של פרי סמית' (קליפטון קולינס ג'וניור), אחד הרוצחים אותו קפוטה מנצל ובו הוא מתאהב.

וויליאם שון (בלאבן) הוא הראשון שמקבל מקפוטה טלפון שמספר כי "זה הולך להיות הספר הכי טוב שכתבתי!! שלח לי עוד כסף!" ונראה שהוא סומך על טרומן שיספק את הסחורה. גם חודשים רבים מאוחר יותר, כאשר קפוטה לא מצליח בשום אופן לסיים את הספר ופרי מקבל עוד ועוד דחיות של גזר דינו, עדיין מר שון לא מתרגש. דווקא לקראת סוף הסרט, בשיחה נעימה בין השניים, מבינים לא רק עד כמה לא אכפת לאף אחד מהנפשות הפועלות מגורלו האמיתי של פרי, אלא גם שכולם משוכנעים (כנראה באשמת קפוטה) שדחיית גזר הדין דוחה את מועד הוצאת הספר. מאוד בדומה ל"לפרק את הארי" גם כאן ניתקלים בסופו של דבר בבוב בלאבן פיקח ורגיש, אולם הוא רגיש בעיקר לגחמותיו של הגיבור שלנו, המגעיל.