לכתוב סליחה בחול

בקצה הדרומי של רח' כרמי עמד תא הווידויים של "הכומר": מבנה בטון מזוין ואטום, שקירותיו צופו מבפנים ומבחוץ בשכבות של תבניות ביצים, שלכד את הקולות בתוכו ובודד את המתרחש בו מהעולם. הגדר הסבוכה בשיחים ועצים שהקיפה אותו נראתה כאחד ממפתניו של השאול, כשבחצר המוצלת רבץ והתנשף כלב מסטינו ומסביבו התרוצצו כלבי סטאף ורוטוויילר חשופי שיניים.

"הכומר" עצמו היה איש נעים סבר, "אחד שעוזר לכולם", שיצא מביתו רק כדי לקבל את השבת בתפילה בבית הכנסת הסמוך. הוא התגורר מול תא הווידויים, בדירת קרקע צנועה שלצדה גינה גדולה בבניין מוזנח. לפעמים התבקשתי על ידי אחת הנשים המבוגרות ברחוב להגיש לו סיר תבשילים או מוצרים מהמכולת ("כי הוא לא פוגע באנשים טובים"). דלת ביתו תמיד הייתה פתוחה וכך גם כל החלונות בבית הפרוץ. הוא ישב במיטה גדולה, נשען בגבו על כריות שנערמו אל הקיר מתחת לחלון גדול. על מיטתו היו פזורים ספרי לימוד, בעיקר תורניים, ובכפות ידיו תמיד כיווץ בכוח מכשירים של קפיצים קשוחים. מבטו היה עז, וניבט מעיניים מבוצרות בעצמות קשות ומפנים חדות ומסורטטות.

הוא נראה כמו סלע חזק. מתחת למיטה היו עוד כמה מכשירים לחיזוק שרירים, אלת בייסבול, כלי עישון, פנכה לתערובת חשיש, ומעולם לא ראיתי אותו עם יותר מאדם אחד. מפי אנשים שמעתי שהיה "לוקח חיים" בלשונו ובידיו וכבר אז, משיעורי התורה והרחוב, ידעתי כי הוא רדוף ומקולל: שנפשו תנוע ותנוד עד שימצא אותה חץ ברזל ושחייו יהיה דרוכים כאקדח.

את סופו של "הכומר" אינני רוצה לספר מפאת כבוד הזולת, היה זה סוף אכזר. מה שכן, תמיד ידעתי, שאם שפכתי דמים, ולו בפי, חצי הברזל יחפשו אחריי.

שתי התבטאויות שלי ילוו אותי כנראה כל חיי: שעפרה חזה היא "זמרת סתמית", ו"בא לי לצאת לרחוב ולצעוק 'מוות לאשכנזים'". אינני זוכר את הסדר, אך לדעתי שתיהן נאמרו באותה שנה, 2000-1999: אחת במאמר שהתפרסם בעיתון "העיר" ביום מותה של חזה, והאחרת נאמרה בתכניתו הלילית של גל אוחובסקי, "המעגל הקטן". ההתבטאות הראשונה התגלגלה לכותרת המאמר: "האמת? סתם זמרת", והשנייה זכורה יותר כקריאה ישירה שלי: "מוות לאשכנזים".

אין לי להלין על הדרך הקצרה שעשו שתי התבטאויות אלו לסיסמאות חדות ובוטות; בבית משפט של מטה, לאופן שבו נקלטים דבריך, חשיבות לא פחותה מאשר לכוונותיך. יכול להיות שגם בבית דין של מעלה. בקיצור: אכלתי אותה. סליחה לא תעזור: התנצלתי בעבר, התנצלות ישירה וללא תוספות, שטרם נקלטה. אולי מפני שהתבטאויות אלו לא נאמרו אגב, אלא בתוך מכלול של טיעונים אחרים, מעל במות שונות, שהשאירו רושם של דעה מוצקה ולא של אמירות בודדות. ועל דעותיי הרי אינני יכול לבקש סליחה, הן בעלות היסטוריה ומנוסחות מדי.

שתי טענות טענתי במאמר: שהשירים של חזה חסרי משקל וכי לא הניעה כל תהליך של מודעות מבחינת זהות ומעמד. ניתן להתווכח עליהן ולסייג אותן, אך יהיה קשה מאוד לשלול טענות אלו. אלא שבמקביל, לחזה היה קול מקסים וכישרון גדול, ובעמל וייסורים היא זכתה להצלחה בפינות בעולם, שזמר ישראלי טרם הגיע אליהן. זה חטאי הראשון: חזה עשתה דרך ארוכה מביתה ברח' בועז בשכונה ועד לבמות יוקרתיות בעולם; ואחד כמוני אמור לזהות ולהעריך זאת. טיעוניי, ולו המוצדקים, הוליכו אותי כסומא.

בתוך כך, היא תרמה גם לפיתוח הזהות התרבותית והחברתית של נשים מזרחיות ממעמדות חברתיים שונים. אכן, לא סוג ההכרה העצמית שאני ביקשתי: זיהוי המזרחי על גלגוליו המנטליים והתרבותיים, זיהוי הכוחות החברתיים והכלכליים וערנות פוליטית. אין אלו תביעות מופרזות - זמרים בהווה ובעבר השיגו יותר, בכוונה או שלא בכוונה. אלא שאת תרומתה של חזה אין לשלול: ניתן לנסוק מקצועית, גם ממקום נמוך ביותר. מעבר לכך, היה משהו רך בהתנהלותה, שביקש לא לדון אותה ברותחין. זה היה חטאי השני. שוב: סליחה על שפגעתי בזכרה.

כשאמרתי בתכניתו של אוחובסקי כי "בא לי לצאת לרחוב ולצעוק מוות לאשכנזים", הייתי בטוח כי אני חושף פגיעות וכנות, ותו לא; בוודאי לא כוחנות וגסות. היה זה במהלך דיון פתוח, שיועד לשעת לילה מאוחרת, בעקבות הקרנת פרק בסדרה "תקומה", סרט שהציג התנכלות שיטתית, אלימה ומקוממת כלפי מנהיגי "הפנתרים השחורים" - מגיבורי ילדותי, שההפגנות שיזמו הם ואחרים צרובים בזיכרוני כימים מסעירים. כאבה לי ההתעמרות בהם ושוב, זעקתי בתכנית חשפה את המקום הקטן והכואב שבי. גם כיום, לאחר כעשר שנים, איך שאני לא הופך את ההתבטאות הזאת, אינני רואה דבר זולת כאב כן.

כאמור, אינני מלין על כך שעבור רבים קראתי "מוות לאשכנזים", ואני עדיין מחפש את אחרון המאוימים והפגועים שיסלח לי על כך. עד אז, אמשיך לכתוב סליחה על החול, כלבי מסטינו ורוטוויילר ימשיכו לנשוך בבשרי וחצי ברזל יחפשו אחריי; ואם בזאת כפרתי - דייני.

* פורסם לראשונה ב-26 באוגוסט 2009