לא מגניבה, טרנדית

נשים בעשור השישי לחייהן יכולות להיות מראה שובה לב. הן אמנם כבר לא נמרצות כמו בימי נעוריהן, אבל תווי הפנים שלהן עדיין לא הושחתו בפגעי הזמן, וכשהן במיטבן, על אובדן הרעננות הן מחפות באוצר סודות נשיים שהן יודעות לרמוז במבט סקסי אחד, בצורה שהן נושאות את עצמן, שיש בה אלגנטיות שרק תחכום שנרכש עם השנים יכול להקנות, ובעיקר בחוש טעם הרבה יותר מפותח, מאופק ובטוח בעצמו מזה של נשים בשלות פחות.

עם זאת, יש בהן לא מעט שבוחרות לוותר על האיכויות שהעניקו להן השנים ולדחוק אותן לטובת אימוץ מגמות אפנה שרווחות בקרב בנות הדור הצעיר. הן מנהלות מלחמה יומיומית בקווי הגוף המתעגלים ומנסות לשוות לגופן גזרה נערית, רוכשות מלתחה שהיתה בקלות יכולה לשמש גם נערה מתבגרת, יוצאות עם גברים שיכולים להיות הבנים שלהן ובמקום להקרין את מיניותן מבעד לבד שמלטף את החמוקיים, הן דואגות להחצין אותה בעזרת בגדים צעקניים כמו קריאה נואשת לעזרה. קשה להאשים אותן. גם הן, כמו חלק לא מבוטל מהגברים, קורבנות של תעמולת הנעורים, שטיפת מוח שלמען האמת כמעט בלתי אפשרי להתנגד לה, אבל התוצאה לרוב נראית כמו שדה קרב בין שני כוחות מנוגדים: הטבע מול הקוסמטיקאית שלהן.

לכן קשה להבין כיצד זכתה מדונה לתואר "מכתיבת אופנה". באחד הראיונות האחרונים שלה לרגל חגיגות ה-50 להיווסדה היא סיפרה שבתה לורדס בת ה-12 ירשה ממנה את החוש האופנתי. אלא שכשהיא על הבמה או מקפצת באחד הקליפים שלה, עולה הרושם שזו דווקא האם שפושטת על ארון הבגדים של הבת. למעשה, כשבוחנים את הניסיונות הבלתי פוסקים שלה להישאר בעניינים, המסקנה המתבקשת היא שלא רק שמדונה אינה מכתיבה אפנה כפי שהיא היתה רוצה שנאמין, למעשה מדובר בקורבן האפנה הכי מובהק של התרבות המערבית. זו כנראה גם הסיבה שהיא מצליחה לשרוד כל כך יפה בעולם הזה.

גם כשהיא בת 50, אין הרבה הבדל בין סגנון הלבוש שלה לבין המכנסונים הקצרים והגופיות הצמודות של מתחרות הצעירות ממנה בכשלושה עשורים כמו בריטני, כריסטינה ולאחרונה ליידי גאגא. ברוב המקרים גם קשה למצוא הבדלים ניכרים בין גוון הקול שלה לבין הדור החדש של ממתקי הפופ. אלא שבעוד שאצל הזמרות הצעירות הקול הדק והמתקתק הוא תוצאה של מיתרים שעדיין ממשיכים להתעבות, מדונה, גם במרבית להיטיה החדשים, משתמשת בפלאי ההפקה וזמרות הליווי שלה כדי להשיג צליל של נערה מתבגרת. היא עושה את זה בצורה מאוד משכנעת, אבל למי שלא הולך אחריה בעיניים עיוורת, או שלא חושב שהערצת ההמונים היא איזשהו מדד ליכולותיה כזמרת, זה יותר מדי פעמים נשמע אידיוטי כמו אשה בת 50 שמתעקשת לדבר כמו תיכוניסטית.

הקול הילדותי הוא לא התופעה המקורית היחידה שמדונה מזייפת. לאורך מרבית הקריירה שלה היא מדגימה את אחד ממאפייניו העיקריים של עידן הייצור ההמוני – היא מזהה תופעות אותנטיות, מעתיקה אותן, ומשכפלת בכמויות מסחריות. זה לא קרה מהרגע הראשון: עד תחילת שנות ה-90 היא היתה הדבר האמיתי וגם הפרובוקציות שלה ב"Like a Prayer" היו יעילות ואמיצות. התפנית החלה ברגע שפאבליק אנמי הוציאו נגדה כמה שירי פלסתר בטענה שהעתיקה שיר שלהם ("Security of the World" שלהם נחמס על ידה והפך ל"Justify My Love"), הם כנראה זיהו לאן נושבת הרוח. גם "Erotica" יכול להיחשב לצעד יוצא דרך, אם מתעקשים לחשוב שמדונה היתה הראשונה לעלות על הרעיון שסקס מוכר. את הכישלון של האלבום הסבירה בכך שקיוותה שאם תחשוף את עצמה באופן אינטימי העולם יפסיק לנסות לחדור לה לפרטיות ויתחיל להתעניין במוזיקה שלה, אבל צריך להיות או תמים או טיפש כדי לחשוב שאם מישהי תחלוץ שד בזמן שהיא שרה מישהו באמת יקשיב למילים.

מכאן והלאה זה כבר הפך לדפוס: מדונה מעולם לא באמת היתה מגניבה, אבל לזכותה יאמר שהיא ידעה לזהות את מה שמגניב, חמש דקות אחרי שהוא פורץ בספונטאניות, ורגע אחרי שהוא מתבלה בין גלגלי השיניים של המפעל שלה. עוד דוגמה - את השימוש מחדש בווקודר שעשתה שר ב-"Believe", והפך לנפוץ מדי, רגע אחרי יציאת הסינגל – בשרידי האפקט שלו ניתן להיתקל עד היום עם האוטו-טיון - מדונה מיהרה לאמץ ב"Music" (ואיזה פאסון בדיוק יש למי שמחקה את שר?). מעבר לכל טרנד מוזיקלי אפשרי שהיא דאגה לשכפל מאז מיד אחרי שהוא הספיק להתבסס, אפשר לזהות בקליפים שלה גם מגמות איזוטריות כמו פעלולי "פארקור" (הצרפתים המשוגעים האלה שקופצים מבניין לבניין) שכיכבו אצלה בשיר "Jump" מיד כשהספורט האתגרי הזה נחשד בכך שהוא הופך להיות הברייקדאנס החדש, וכמובן אלמנטים קבליים, כשרוחניות נראתה לה כמו הדבר הכי נכון בסביבה. גם אלה תופעות שמדונה מאמצת כדימוי, מרוקן מכל הערכיים המקוריים שלה, כמו רוטב בטעם עגבניות. ובאמת, אילו מדונה היתה מוצר מזון, היו מחייבים אותה למחוק מהאריזה את הכיתוב "מיץ תפוזים" ולהחליף אותו ב"משקה בטעם תפוזים", אחרת היא היתה מואשמת בהטעיית הציבור.

ולמרות כל אלו, כיצד ייתכן שמדונה עדיין מוכרת מיליוני עותקים מאלבומיה והקהל נוהר להופעותיה בהמוניו? זה באמת לא הגיוני, אלא אם כן היא פועלת בתקופה שבה האריזה חשובה יותר מהתוכן. אם פעם היו מזהירים "לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו", הרי שתופעת מדונה היא סימפטום מובהק של "עידן הקנקן".

מדונה היא האריזה הכי מוצלחת בשוק כבר למעלה משלושה עשורים. מה שהופך אותה לכזה היא דווקא הוורסטליות שלה; העדר מוחלט של זהות שמאפשרת לה להחליף זהויות לפי הצורך. אם נחזור לרגע לעולם המשקאות הקלים, אז מדונה היא בקבוקי הפלסטיק הזול של ה-1.5 ליטר, שפעם יכיל נוזל שחור ותוצמד לו מדבקה של קוקה, ופעם אחרת ימולא בנוזל כתום ועל המדבקה יהיה כתוב קינלי, ופעם אחרת יכוסה במדבקה של דיאט, כשבהמשך יודפס על אותה מדבקה הלוגו "קולה זירו". בכל אותם גלגולים הוא יכיל את דרישת השוק. וכמי שבחרה לפעול במרחב שהאמביציה היחידה שמניע אותו היא מסחרית, כמו כל שוק, מדונה תמיד תכיל את מה שהכי קל למכור, בלי שום קשר לטיב המוצר. כך שהזמרת הכי פופולארית בעולם היא בסופו של דבר האישה הכי צייתנית בתעשייה. והסיבה שאנחנו כל כך אוהבים אותה היא שמי שאומר לה מה לעשות אלו אנחנו. קורבן האפנה המושלם - אין ספק שזו תקופה שיודעת לבחור את האלילים שלה.