אוסטריה, 1938. זיגמונד פרויד בן ה-81 יוצא לקרב המאסף של חייו. גם הוא, אבי הפסיכואנליזה שחזה את עליית הנאציזם והמשטרים הטוטאליטריים ופיצח תעלומות רבות בהתנהלותה של החשיבה האנושית, לא תיאר לעצמו שיבוא היום וייאלץ להגר מהבית ברחוב ברגגאסה 19 בוינה, בו בילה בעשייה את מיטב שנותיו. רק כשהבין שאם ימשיך להתעקש להישאר בעיר שאותה אהב ובאותה נשימה כל כך שנא, יסתיימו חיי עושר אינטלקטואליים במשרפות של דכאו או בוכנוואלד, שוכנע להגר ללונדון, שם סיים לכתוב את ספרו האחרון "משה והמונותיאיזם".
מרק אדמונדסון, פרופסור באוניברסיטת וירג'יניה, ריכז את השנה וחצי האחרונות בחייו של אבי הפסיכואנליזה, ובספר "מותו של זיגמונד פרויד" פרש את השתלשלות האירועים של הרופא הקשיש חולה הסרטן, מהיום בו נפגשו דרכיו עם אלה של הנאצים ועד שרופאו האישי מקס שור הזריק לו מנת יתר של מורפין וגאל אותו מייסוריו. הסיפור מתחיל בחורף 1938 בברגגאסה 19, וממשיך ברחוב אלסוורתי 39 בלונדון, אליו היגרו פרויד ומשפחתו ביוני של אותה שנה. מטבע הדברים, גם המאבקים שניהל פרויד בתקופות אלה היו שונים. באוסטריה הוא ניסה לשרוד את התפשטות הנאציזם והתרכז בעיקר במשימת ההישרדות שלו ושל משפחתו. בלונדון, בה יכול היה לכתוב בשלווה יחסית, היה עסוק בהדיפת ביקורות דווקא מצד בני עמו, שניסו למנוע בכל מחיר את השלמתו של "משה והמונותיאיזם", ספר בן שלושה מאמרים המטיל צל כבד על ההיסטוריה היהודית ועושה שירות גדול דווקא לאויביה.
שואה פרוידיאנית
מדוע חורף 1938? משום שזוהי נקודת המפגש בין שניים מהמוחות הגדולים במאה העשרים: אחד מגדולי המדענים של ההיסטוריה המודרנית ומולו, הנמסיס הגדול של העם היהודי, אדולף היטלר. באופן קצבי ומרתק מגוללת העלילה את השתלטות הנאציזם באוסטריה, מפגישת היטלר והקנצלר שושניג שסללה את הדרך לאנשלוס, ועד לליל הבדולח, שחיסל סופית את סיכוייהם של יהודי אוסטריה להימלט מציפורני המפלצת. בתוך כל זאת השתלב פרויד, שלכאורה אמור היה, כמו רבים מהאינטלקטואלים, לשפשף את עיניו בתדהמה, אולם לא רק שלא עשה כן, אלא אף ראה בכך ניצחון לתיאוריות שגיבש: "...ודאי חש סיפוק אילם על שהיטיב כל כך לחזות את האירועים הנוראים בהווה" (עמ' 104).
הנאציזם היווה את ההוכחה לתפישה של פרויד, לפיה בני אדם צמאים לכוח שולט, לדיקטטור חיצוני: "כל מה שעשו, עשו בתחושה של אמונה צודקת: הם הרי פועלים בהתאם לצו של האני העליון החדש" (עמ' 107). בניתוחו את דמותו של פרויד, מספק אדמונדסון תשובה מאוד חלקית ולא מספקת, אבל עדיין קצה חוט לשאלה שמסקרנת את כולנו כבר למעלה מ-70 שנה - איך הלכו מיליוני אנשים כסומא אחרי אדם נמוך, כהה שיער, עילג ודיסלקט, שכל קשר בינו לבין העליונות הארית שאותה ביקש לבטא נראה מקרי בהחלט, וביצעו מעשי פשיעה כל כך נוראיים.
מאז שהיטלר איננו
הניתוח שמציג אדמונדסון בחלק הראשון נראה מרתק, הגיוני ואפילו מפחיד. הוא מפשט את עמדתו של פרויד, לפיה בכולנו טמון הנאצי בעל פנטזיות ההרס, האונס וההרג. במובן מסוים, דרך שפתו החדה והמפולפלת, אדמונדסון מוסיף פרשנות ויצירה על היוצר, אולם זו אינה חורגת מגבול הטעם הטוב ולא גורמת להאמין שהמציאות שהוא מצייר מוקצנת ולא אמינה ביחס לדמותו המורכבת של הפסיכואנליטיקן.
מה שלא עושה חסד עם הספר הוא חלקו השני, המתאר את חייו של פרויד בלונדון. כאן מנסה פרויד לנצח במרוץ עם מלאך המוות ולהשלים את ספרו השערורייתי. פרויד גרס, לאחר שצבר אוסף של עדויות קלושות, כי משה היה בכלל מצרי שנרצח על ידי העם היהודי בשל רצונו באמונה באל יחיד ונטייתו ההפוכה של עם ישראל לפגאניות. במרוצת השנים הפכה היהדות המיוסרת ואכולת רגשות החרטה לדת האב, הנצרות לדת הבן ומכאן, תוך יישום התיאוריה הפרוידיאנית הידועה, לפיה כל בן רוצה לרצוח את אביו, הייתה הדרך לאנטישמיות קצרה.
אולם אדמונדסון מאבד מהקצב שאפיין את הספר בחלקו ה"וינאי", בין היתר משום שהיטלר והנאצים, שסיפקו, תרתי משמע, את הדלק לעלילה בחלק הראשון, נעלמו ממנה כמעט כליל. הבעיה העיקרית היא שהוא לא שם מספיק דגש על סכנת אבדן המורשת שמעמיד פרויד על כף המאזניים, ובוחר להתמקד בזווית הגריאטרית בחייו. הוא נכנס לעתים קרובות לתיאורים משמימים וארוכים על התמודדותו עם מחלתו הקשה, וכך נעלמה הדיאלקטיקה הסוערת, התקיפה והאלימה שאפיינה את תיאור חייו של פרויד בוינה, ואת מקומה תפס סיפור שנראה יותר כמו מדריך משנות ה-30 למלחמה בסרטן. מסיבה זו, "מותו של זיגמונד פרויד" סובל מתחושה של החמצה, גם משום שמחברו מתקשה לשמור על האוקטנים הגבוהים שעמם פתח וגם כי הוא יוצר איזשהו רושם שמתוך 83 שנים מפוארות של עשייה, רק חמישה חודשים מחייו של הגאון, חמשת החודשים שבהם היה נתון למרותו של היטלר, היו מלווים במלחמה אמיתית, מסוג המלחמות שפרויד באמת אהב.