לא רוצה להיות חבר שלך

במדינה שבה עצם הצעד הראשון שעושה הבנאדם אל מחוץ לביתו נחשב לאקט פוליטי, לא סתם קורים דברים. לכל דבר יש סיבה. לכל סיבה יש תוצאה. לכל תוצאה יש תולדה עוקבת. האקסיומה הבראשיתית של הרציונליזם המדעי. ובמדינה שבה עצם הצעד הראשון שעושה הבנאדם אל מחוץ לביתו נחשב לאקט פוליטי, לא סתם קורים דברים חריגים. אולם נדמה כי אין לאפשרויות כצירוף מקרים, קארמה קוסמית או השגחה אלוהית כל זיקה להתנהלות סצנת המו"לות הישראלית. כך שבזיק של מחשבה פרנואידית מזדקרת לה שאלה סופר-פוליטית: מי בעל האינטרס שמאחורי העובדה כי חמישים שנה לאחר שראו אור החשובים שבכתביו של "הקול" שבנרקומנים, וויליאם ס. בורוז, פתאום, וללא כל סיבה ברורה הנראית לעין, נזכרים בישראל, ועוד בישראל של עכשיו, לפרסם את ספריו שמציעים גירסאות מתוקנות ואנטי-פופוליסטיות לתפישת פלנטת ההרואין?

חשיבותה של הוצאת שדוריאן (מתניעת המהלך המבורך עם "ארוחה עירומה" הקלאסי) למפעל התרגום העברי טמונה בהתקנתם של אמצעי ראייה אלטרנטיביים להתבוננות במציאות, אבל מה בדיוק הסיפור של בית ידיעות אחרונות שמגיש לקוראיו בימים אלה את "ג'אנקי"? ושל בית מעריב שלוקח אחריות על "קנדי" של לוק דייויס? שני עמודי תווך איתנים של קונפורמיזם ישראלי מוחלט, שלרגע משחקים אותה כאילו כל חייהם הם מרתיחים אבקה לבנה בכפית. אם היה בורוז עצמו נשאל בדבר, הוא כבר היה משרטט – כפי שהוא עושה ב"ג'אנקי" ולשיטתן של מסורות אנטי-ממסדיות - איזה מהלך סיבובי שקושר את ראשי המדינה, המשטרה וטייקוני העיתונות/מו"לות אל עידוד הצריכה התת-עורית של הגא'נק הנרקוטי, כפעולה שמשרתת את האינטרסים המובהקים שלהם. אך מכיוון שבורוז אינו עוד ושרשימה זו עיסוקה אחר, נסתפק בהבהרה כי על אף שעיתויו של "ג'אנקי" מעורר שאלות מסקרנות, אין ביכולתו של הטקסט לסחוף את הקורא אל מעבר לשאלות אלו.

כי "ג'אנקי" הוא ספר מינורי עד כדי שעמום, יצירת ביכורים אוטוביוגרפית של כותב ששכלל בהמשך הדרך את הטכניקות שלו והעצים את עולם הדימויים שלו ביותר מרמה אחת. אם ב"ארוחה עירומה" מוביל בורוז את המסע אל הפלטפורמות והתפאורות שקמות מעבר למעמד ההזרקה, ב"ג'אנקי" הוא פורש את הטכניקה שתרבות הרחוב הניו-יורקית-ניו-מקסיקנית של שנות הארבעים הוציאה מהמכור בשביל לזכות ולהגיע לאותו מעמד. ואם "ארוחה עירומה" מעמיד איכויות תיאור גרפיות יוצאות מגדר הרגיל לצד פיצוח תבוני של אידאת האדם כסובייקט, "ג'אנקי" מסתפק בשפה לאקונית לתיאור כרונולוגי של חיי הפשע והרשע של בורוז. כי בעוד "ארוחה עירומה" הוא מעמד אמנותי מרתק על אופן הסתכלות בחיים (הצד החזק של בורוז ככותב), "ג'אנקי" מנסה להיות מסמך אותנטי ומכאיב על החיים. ולא בכדי, אלא בגלל סיבה מאוד מסוימת הקשורה במוסר, לחיים של בורוז, כפי שהם תועדו על ידו ועל ידי אחרים, אין דבר ולו חצי דבר עם החיים שלי.