די ג'יי מיתולוגי

לפני שאנדי באטלר מהרקולס אנד לאב אפייר יתקלט הלילה ב-PAG, הוא התפנה לדבר עם עינב שיף על דיסקו, DFA ובדידות

עינב שיף

אנדי באטלר היה מאד קרוב לתת תשובה לשאלה המפורסמת "מה היה קורה אילו". זה קרה כשסיפרתי לו ש-“Blind", השיר העצום של ההרכב שלו ושל קים אן פוקסמן, Hercules & Love Affair עם אנתוני האגרטי והגיע למקום ה-18 בדירוג שירי העשור של פיצ'פורק. "אפילו לא חשבתי ללכת ללייבל עם השיר הזה", הוא אומר בראיון מיוחד לוואלה! תרבות, לקראת מסיבת PAG בה יתקלט במועדון ברזילי בתל אביב הלילה (חמישי). "הייתי ממקסס את זה פה ושם במסיבות, עד שאנתוני שאל אותי 'נו, מה אתה עושה עם זה?' ולא ידעתי מה להגיד לו והוא אמר לי 'לך עם זה כבר ללייבל'".

עוד בוואלה! NEWS

הטיפול בכאב הברכיים שמחזיר לתפקוד מלא - ללא כאב

לכתבה המלאה

מצעד העשור של פיצ'פורק מודה לך על כך.

"זה סופר מחמיא כשכותבים עליך דברים כאלו, אבל לא יודע, אני לא קורא בלוגים וכתבות. אני כן מטורף על ביקורות, אני מת על צפייה בתהליך שבו אנשים מעבדים את המוזיקה ומה הם חושבים עליה. אבל 500 שירים? ג'יזס, לא מסוגל לחשוב על 500 שירים של העשור. מה היה מספר 1? ארקייד פייר?".

לא, אאוטקסט "B.O.B" בעיני שיר ענק, אבל לא שיר העשור.

"אתה רואה, בגלל זה אני לא אוהב רשימות. אתה חושב שהבחירה לא מוצדקת ועכשיו יש לך אישיו עם כל העסק. עוד סיבה בגללה אני לא אוהב רשימות היא שאני לא תופס את כל הנושא, הוא לא הגיוני בעיני. מעולם לא חשבתי שהמוזיקה שלי תהיה משמעותית למישהו שאני לא מכיר. לא דמיינתי שהמוזיקה שלי תנוגן בכל העולם. אם היית אומר לי שנתיים לפני שהתקליט יצא שאשב בתל אביב, אוכל ארוחת בוקר ואדבר עם עיתונאי, הייתי צוחק עליך. השאיפות שלי מאז ומעולם היו קטנות".

ועכשיו הן גדלו? אתה יודע שאתה יכול.

"אני כן חושב בגדול יותר, כן רוצה להתעלות מעל החלומות הפרועים ביותר שלי, לעבוד עם כל מיני אמנים שהיו הגיבורים שלי, שלא דמיינתי שאעבוד איתם. אני עובד עם שינייד אוקונור שהתבגרתי בהאזנה אליה".

ואז יש גם לחץ. להוציא עוד “Blind".

"זו עוד סיבה לא לקרוא מאמרים, הלחץ הזה. אני לא יכול שכל ענייני הפיצ'פורק האלו יפריעו לי כי אני לא רוצה ליצור מוזיקה מתוך לחץ, מוזיקה הופכת לנורא מתוחה כשהיא נעשית תחת לחץ. אבל אי אפשר להגיד שהוא לא קיים. כולם רוצים לשמוע "שיר טוב יותר", כשהם אפילו לא יודעים איך הוא אמור להישמע. הם שמעו את 'Blind' או 'You Belong' ואמרו שזה טוב – אבל הם רוצים יותר טוב".

אתה בטח מקבל הרבה הצעות. עם מי היה מעניין אותך לעבוד?

"הכלבה הזאת ליידי גאגא צריכה לשלוח לי קצת שיט. אני לא אוהב אותה, אבל אני יכול לגרום לה להישמע הרבה יותר טוב. יש לה קול טוב והוקים טובים, אבל הגישה ההוליוודית-שחצנית שלה פשוט נוראית. אם אני אשב לשולחן איתה ועם בריטני, סביר להניח שבריטני תהיה נחמדה יותר אליי ואז נהיה בקשר".

אנדי באטלר הוא אדם שנסגר ונפתח בקצב אקורדיון שמנגן קאבר לספולטורה, שעליהם, אגב, הוא מטורף. הוא יכול להיאטם לדקות שבהן הוא מחפש את המילה שתסיים את הפסקה והוא יכול לדבר ולדבר על מיקסטייפ של די ג'יי גארת' (מחבורת Wicked והבעלים של הלייבל הסן פרנסיסקואי Greyhound) ששינה את חייו וכשהוא יפסיק לדבר עליו, הוא ימצא את עצמו בארץ אחרת. רק תעשו לו טובה אחת. אל תדברו איתו על נו-דיסקו. "הגעתי למסקנה שאני לא יודע מה זה נו-דיסקו, אין לי מושג מה זה כך שאני לא מנגן את זה", הוא אומר. "דיברו על דיסקו במשך שנה ושנתיים, כולם אמרו 'דיסקו דיסקו דיסקו', קראתי מאמרים ואמרתי לעצמי בבעתה 'אלוהים ישמור, הדיסקו חזר? אתה חושב שהדיסקו אומר לחזור?' וזה לא בא".

אבל יש לזה שם ויש לזה אמנים. אתה לא מכיר בזה?

"אוקיי, לינדסטרום עושה את הקטע שלו, Aeroplane עושים את הקטע שלהם, בסדר – איפה הדיסקו בכל זה? אתה מבין ששום דיווה לא יצאה עד כה מהעסק הזה כמו בדיסקו של פעם? לכן זה חסר משמעות. אני לא מקשיב לנו-דיסקו, כי אני פשוט נרדם בכל פעם שאני מנסה. הכל חללי ומשעמם".

“Sidetracked”, הסט החדש שהוצאת, נשמע כמו סוג של תשובה לגל הזה.

"הוא בהחלט תגובה להמון אוספי דיסקו שיצאו בשנים האחרונות. כשרציתי להרכיב רשימת שירים לאוסף, רציתי להרכיב רשימת שירים שמעולם לא יצאו מחדש. בדקתי והכל 'יצא ב-2003, יצא ב-2007' והתבאסתי לגמרי. גם הרבה אוספי דיסקו יצאו נורא נגישים ורציתי להוציא אוסף שלא יהיה בהכרח נגיש לכולם, בלי Pאנק, דיסקו-Pאנק ובלה בלה בלה. עבורי, ישנה תקופה מסוימת בהאוס שמאד הושפעה מדיסקו ויצאה בעיקר בכמויות מוגבלות ולייבלים קטנים. הדברים האלו בעיקר ישנים, אבל מהדברים החדשים אני בעיקר נלהב מ-In Flagranti, שיש בהם עומק של צליל, הם נכנסים לטריטוריה שאדם רגיל, אפילו מבקר מוזיקה שהוא לא מבפנים, לא תמיד יוכל להבין ולא לכסות במאמר וזה נפלא בעיני".

כשאתה מתקלט, אתה חושב על העומק הזה, אתה מנסה לחקור טריטוריות?

"כן, אבל אני עדיין חייב לעשות את דאנסי, כי אתה חייב להרים את הקהל. זה מעניין, בהתחלה תקלטתי דברים שהם הרבה למעלה מהנורמה ועכשיו כשאני מתקלט אותם הם כמו מסמרים בסט שלי, לא יוצאים מהתיק. זה תחום דינמי".

איך אתה עם האיזון בין שירים מוכרים ללא מוכרים?

"אתה לא תזהה את רוב הדברים שאני מנגן. אני בעד שירים שנשמעים לך כאילו הם מוכרים, כאילו הם משהו שאתה מכיר אבל אתה בעצם לא. אני מעדיף טראק שיישמע כאילו זה Inner City, אבל הוא לא".

פאקינג טיזר.

"זה הרבה יותר כיף ככה! כמאזין, כשאני מקבל את התחושה שאני מכיר משהו, אבל לא מזהה – אני פתוח יותר, מאזין בקשב רב יותר. אבל הקהל עצלן קצת היום. אני חושב שלעתים רחוקות אתה פוגש אנשים שרוצים להאזין ללא מוכר".

ועדיין ממשיכים לעשות לך בוקינג.

"כי אני עושה דברים משוגעים לפעמים. אני שולף גרסת דאב של “Express Yourself" של מדונה והקהל לא מבין מאיפה זה בא לו".

בגיל 15 באטלר החליט שהוא רוצה להיות תקליטן. היו לו כמה תקליטים באוסף, חבר שלו לימד אותו איך לשחק עם המיקסר וסידר לו גיג בפאב גייז. כן, כבר אז. "זו הייתה מסיבת ההתבגרות שלי", הוא מספר. "ואני חושב שהדבר הטוב ביותר שתקלטתי באותו ערב היה “You Used to Hold Me” של ראלפי רוסריו. כל השאר היה די חרא, כי רק התחלתי לקנות תקליטים. הערב עצמו היה נוראי, שמתי דברים במהירות הלא נכונה והחבר הדי ג'יי שלי, שהיה מבוגר ממני, הסתכל עליי במבט של 'מה הילד הזה עושה? שום דבר לא ייצא ממנו'. אבל אני שמח שהמודעות המוזיקלי שלי צמחה בגיל כל כך צעיר. זה גם מה שמבדיל ביני ובין ג'יימס מרפי. התחלתי לתקלט בשנות העשרה שלי, הוא רק בשנות ה-20 שלו".

אתה חושב שהשפעת על תפיסת הדיסקו שלו?

"אני לא לוקח קרדיט על שום דבר כמעט בקטע הזה. כן שמתי לב שהוא הביא לכך שמשהו שרציתי שיקרה בדאנס קורה יותר בגללו. אנשים מנגנים מוזיקה יותר צבעונית, משתמשים בווקאלז, כותבים שירים. כל נושא הנו-דיסקו שדיברנו עליו, הכל הוא מוזיקת Snooze חללית משעממת. אני רציתי לעשות משהו שאפתני יותר, להוציא אותה מהעולם של ההוקים הפשוטים, להרים אותה קצת. ג'יימס מהבחינה הזו הוא די ג'יי שמנגן דברים דיסקואידים, שעושה את הדברים האלו, אבל שונה ממני. הוא מגיע מהמקום של הרוקנרול. הוא בא לשם דרך הPאנק שלי ליקוויד ליקוויד וגאנג אוף פור. אני הגעתי לדיסקו ישירות דרך ההאוס".

מה המסיבה המושלמת בעיניך?

"תקרה נמוכה, חדר קטן, סאונד סיסטם ענקי וילדים חכמים שלא מסתכלים עליי. אני לא אוהב את הקטע הזה שהדי ג'יי הופך להיות הפוקוס או הסטאר. תסתובבו, תעצמו את העיניים ותעשו את הקטע שלכם. אבל אני לא יכול לומר שלא הייתי מהילדים האלו שרצו לדי ג'יי האהוב עליהם".

מי באמת הדי ג'ייז שגדלת עליהם?

"די ג'יי גארת' ודי ג'יי הארווי. כשהייתי בן 17 קניתי את המיקסטייפ הראשון שהיה כולו דיסקו וחיבר אותו גארת' וזה שינה אותי לחלוטין. דרק קרטר היה האיש שלי בשיקגו האוס. מהדי ג'ייז החדשים אני חייב להגיד שאני ממש אוהב את החבר שלי, ג'ייסון קנדיג. הוא באמת די ג'יי אדיר".

אתה ממש אובייקטיבי.

"הלוואי והייתי יכול לומר שאני נחמד כי הוא החבר שלי, כי בכנות זה נורא קשה להיות עם בן זוג שהוא די ג'יי. קשה לי לומר לו 'אתה די ג'יי טוב', כי אני רוצה שהוא ירוויח את זה ויהיה טוב יותר".

אתם מתקלטים ביחד לפעמים?

"לגמרי. הוא בגילי, הוא מנגן בדטרויט ויש לנו ניסיון חיים דומה. זה מעצבן, לפעמים אני רוצה שהוא יפשל, כדי להיות יותר טוב. אני גם אומר לו את זה כשאנחנו רבים. אני מאחל שהתקליטים שלו יישרטו".

הוא מקנא בהצלחה שלך?

"לא לא. יש לנו מערכת יחסים בריאה מאד. אני גם מעריך מאד את הטעם והאוזניים שלו. יש לו חוש מאד טוב למוזיקה".

מתי אתה בכלל רואה אותו?

"זה נורא קשה. הוא כנראה יתחיל לתקלט אתנו בטור הבא של הרקולס. כרגע אני רואה אותו מתי שהוא יכול".

זה הקטע הקשה ביותר בלהיות די ג'יי, לא? הבדידות.

באטלר משתהה לרגע, נבוך. "זה נכון. בחודש האחרון היה לי חשבון טלפון של בערך 3,000 דולרים. זה כמה אני אוהב את החבר שלי. אני יודע שאני לא אמור לעשות את זה, אבל לפעמים כשאנחנו רבים אני אומר מטיח בפניו את חשבון הטלפון ואומר לו 'תראה כמה אכפת לי'. היו פעמים שאפילו שקלתי לקעקע את המספר 3,000 על היד".

עצה מיהודי – מספר מקועקע על היד זה לא רעיון טוב כל כך.

אנדי באטלר ינגן במסיבת פתיחת העונה של PAG במועדון הברזילי בתל אביב ביום ה', 27 באוגוסט. במסיבה יתקלטו גם שלומי זידן, טל ארגמן, צח זמרוני, עידן גבריאל ורזידנט הליין אביחי פרטוק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully